בת-שבע מנס היא עיתונאית, עורכת ומתרגמת ספרים שחיה בסין קרוב לעשרים שנה. ספרה “הבית ברחוב סונג לינג”,מספר על אמא שעוזבת הכל וטסה עד קצה העולם כדי לשהות עם האשה שבנה הכניס להריון, יצא לאחרונה בהוצאת ספרי ניב וזכה לביקורות נלהבות. “זהו סיפור על נשים חזקות, על אהבת אם לבנה, על מצפון ומחוייבות אישית, על חיים בארץ זרה והמפגש בין תרבויות, ועל קורונה”.
הספר מבוסס על ההיכרות של מנס עם המדינה המרתקת הזו. “בשנים הרבות בהן אני מתגוררת בסין, נחשפתי לאנשיה, תרבותה ונופיה של הארץ העצומה הזו. אנשי עיר ואנשי כפרים נידחים; נופים פראיים של הרים ונהרות, ומראות אורבניים של גורדי-שחקים, גשרים שאין להם סוף וכיכרות רחבות-ידיים; פסטיבלים, חתונות, לוויות, סעודות וריקודים ברחובות – כל אלה ועוד היוו השראה לספר שהתהווה בראשי”.
למי הספר מיועד?
“הספר ידבר בעיקר – אך לא רק- אל לבם של הורים לילדים בוגרים, אמהות חד-הוריות, ואל כל מי שמתעניין בסין ובתרבותה וגם סקרן לשמוע ממקור ראשון כיצד נראו הימים הראשונים לפרוץ הקורונה בסין”.
למה בחרת לכתוב ספר דווקא על הנושא הזה? מה נתן לך השראה לכתיבת הספר?
“למן יומי הראשון כישראלית בארץ זרה ידעתי שעלי להעלות את חוויותי על הכתב, וכך עשיתי. נדבך על גבי נדבך – החווית הצטברו, והחומרים נערמו. ואז באה הקורונה, ובעודי יושבת בביתי בסגר-מרצון, הרגשתי שזה עתה או לעולם לא. זו היתה הזדמנות הפז לרכז את כל הרסיסים שצברתי ולאחדם לכדי סיפור אחד שלם, שהוא אמנם בדיוני לחלוטין, אך בהחלט מבוסס על התנסויותי בארץ זו.
את הרעיון לסיפור המסגרת קיבלתי בעת שישבתי על חוף הים בתאילנד ושוחחתי עם תיירת אמריקאית בגיל העמידה שפגשתי באקראי. בעודנו מפטפטות, רגלינו בתוך החול, ראיתי את ראשה מופנה לעברו של ילד כבן ארבע שרץ לעברנו. האשה הושיטה אליו את ידיה וחיבקה אותו, ולתומי חשבתי שזה רק עוד פעוט תאילנדי חמוד וחברותי שניגש לקבל ליטוף מאשה זרה. אך לפתע, מאחורי הילד, הגיחה אשה תאילנדית צעירה בלבוש מרושל, שערה שמוט על פניה, והחלה להחליף כמה מילים באנגלית רצוצה עם התיירת האמריקאית. כשהצעירה ובנה עזבו, אמרה לי האמריקאית, ‘זה הנכד שלי. בני הכניס להריון את הבחורה הזו, אבל החליט שאינו מעוניין להיות שותף לגידולו של הילד, אז מדי פעם אני מגיעה לתאילנד כדי לפגוש את הילד ולתמוך באמא שלו’. וכך, ככל שהתארכו ימי הקורונה, הסיפור קרם עור וגידים”.
מהו המסר שאת רוצה להעביר בספר?
“המסרים העיקריים העולים מן הספר הם רוח חופשית, הליכה נגד הזרם והדעות המקובלות, נחישות, נאמנות ועוצמה נשית. בנוסף, אני מקווה שהספר מצליח להעביר פליאה מן העולם שם בחוץ, פתיחות לתרבויות שונות, ונכונות לקבל ולכבד מנהגים שונים מאלה שהורגלנו אליהם”.
מה היו התגובות שקיבלת על הספר עד כה? ואיך הן גרמו לך להרגיש?
“בין התגובות שנכתבו – “ספר סוחף ומרתק… ממש עושה חשק לבקר שם ולחוות את התרבות הקסומה הזו…”, “קראתי בנשימה אחת מתחילתו ועד סופו”, “סיפור פנטסטי שמתאר חוויה ייחודית ומרתקת של חיים בארץ זרה”, “מומלץ בחום לכל מי שמבקש להבין משהו מהחיים בסין ולשאוב תובנות על הורות והחיים בכלל”, “כתוב בשפה עשירה עם תיאורים שנותנים לקורא תחושה בלתי רגילה שהוא בתוך הסיפור” ועוד.
התגובות, מעבר להיותן מחממות-לב, הוכיחו לי שבסיפור שסיפרתי הצלחתי להעביר לקוראים בדיוק את מה שרציתי – התבוננות בתרבות שונה ללא ביקורת, ללא שיפוטיות, רק סקרנות והנאה מההיחשפות לחיים אחרים, עם כל הקשיים שלעתים מתלווים לכך”.
איך היה תהליך ההפקה של הספר עם ספרי ניב?
“עם סיום הכתיבה מצאתי בית חם, תומך ומקצועי בדמותה של הוצאת ספרי ניב, אשר בסיועם של כל אנשי הצוות המסורים, הביאה אותי להגשמת החלום של הוצאת ספרי לאור”.
האם יש משפט מתוך הספר שאת אוהבת במיוחד?
“קשה לי כרגע לחשוב על שורה או משפט אחד שאני אוהבת במיוחד, כי הרי את כולם כתבתי מתוך לבי ובזיעת אפי, אבל מכיוון שבימים אלה ממש אנחנו חווים כאן בסין גל מחודש של קורונה, המלווה בסגרים מחמירים במיוחד, עולה בראשי שוב ושוב ציטוט – כמעט נבואי – מתוך “הדֶּבֶר” של אלבר קאמי, אותו אני מביאה בסוף הספר:
“ואכן, שעה שהקשיב רייה לצהלות השמחה העולות מהעיר, זכר שהשמחה הזאת עודנה בסכנה. שכן הוא ידע מה שלא ידע ההמון הצוהל הזה, מה שכתוב בספרים, שחיידק הדֶּבֶר לא מת ולא נעלם לעולם, שיכול הוא להיות שקוע בשינה עשרות שנים ברהיטים ובמצעים, שמחכה הוא בסבלנות בחדרים, במרתפים, במזוודות, בממחטות ובין ניירות, ואפשר שביום מן הימים, לאסונם של בני האדם וכדי ללמדם לקח, יעורר הדֶּבֶר את חולדותיו וישלח אותן למות בעיר מאושרת.”