הכירו את: עדיאור זיתון

עדיאור זיתון, בת 27, היא ילידת מעלה אדומים אשר מתגוררת בשנים האחרונות בשוויץ. זיתון היא קונדיטורית במקצועה, אשר סיימה את לימודי התואר בקונדיטוריה ואפייה בשוויץ. היא אחראית על פס הקינוחים של בית קפה קטן בעיר שנקראת לה-שו-דה-פונד (La-Chaux-De-Fonds) ובשעות הפנאי היא קוראת, עושה ספורט, רוקדת ריקודים לטיניים ומשמשת כעוזרת הוראה בקורס סלסה למתחילים. בימים אלה היא פרסמה בהוצאת ספרי ניב את ספרה הראשון, “הערת שוליים”, ובעלילת הספר אפשר לראות הרבה קווים מקבילים לסיפור חייה של זיתון. 

הספר מתחיל בהחלטה של לילה, בחורה צעירה, לעקור לשוויץ בכדי להגשים את החלום שלה להפוך לקונדיטורית, ולא פחות חשוב – בשביל להתחיל מחדש במקום בו אף אחד לא מכיר אותה. בשווייץ היא יכולה להיות מי שתרצה, בלי שיפוטיות מצד האנשים שהכירו את “לילה של העבר”. בשוויץ היא מתחילה סבב של התמחויות במאפיות שונות ברחבי המדינה כשהיא פוגשת את אלכס, בחור שמשנה את תפיסת המבט שלה על העולם, על עצמה ועל מה שעברה בחייה. 

למי הספר מיועד?

“השאיפה שלי כמובן, היא שכל אחד, בין אם אשה או גבר, יצליח להתחבר ולמצוא את עצמו באחת מהדמויות. עם זאת, הספר מיועד בעיקר לנשים. אני מאמינה שנשים יצליחו להתחבר יותר למסע שעוברת לילה לעבר קבלה עצמית והיכרות מחודשת עם עצמה. התקווה שלי היא שכל מי שיבחר לקרוא את הספר, יצליח להתחבר לפחות לפרט קטן אחד מקו העלילה, או מתהליך ההתפתחות האישית של לילה לאורך החודשים הארוכים שבהם היא נאלצת להתמודד ראש בראש עם השדים שלה ועם טראומות העבר שלה.

למה בחרת לכתוב ספר דווקא על הנושא הזה? מה נתן לך השראה לכתיבת הספר?

“בחרתי לכתוב דווקא את הסיפור הזה כיוון שהוא התחיל כפי שהסיפור שלי התחיל. נסעתי לשוויץ כדי להתחיל לימודי קונדיטוריה ולא הפסקתי לשמוע מסביבי כמה שהמהלך הזה אמיץ ומעורר השראה. בזכות ההערות האלו חשבתי שאולי מתחבא כאן סיפור מעניין ששווה לשתף עם קהל גדול יותר מהמעגל הראשוני שלי. אז החלטתי ליצור דמות, להעניק לה שם ולבנות לה חיים, והתחלתי ליצור קו עלילה ולפתח סצנות והתרחשויות שהתגבשו לכדי ספר שלם שעוקב אחרי המסע שהיא עוברת בניסיון לאהוב את עצמה. היתרון שלי כמובן הוא שיכולתי לקחת חוויות שיצרתי במוחי עם מקומות שראיתי במו עיניי. בעצם הצלחתי לשלב אנקדוטות מהחיים הפרטיים שלי בשוויץ, יחד עם החיים שיצרתי ללילה, הדמות המרכזית.

מה המסר שאת רוצה להעביר בספר? 

“בעיניי, הספר נוגע בסוגיות מאוד חשובות שגם כיום עדיין קשה לנו, כחברה, לדבר עליהן. מחלות הנפש שסביבן יש שמועות והתלחשויות ופחד גדול, שאלת האהבה העצמית, המון שאלות גדולות שגורמות לנו, כבני אדם וכישויות בעלות תודעה ודעה, להביט פנימה אל ה”אני” האמיתי שלנו.

התקווה שלי היא שבתור סופרת (עדיין מוזר לי לקרוא לעצמי כך) אוכל להעביר לפחות לקורא אחד את המסר שמחלת נפש לא הופכת אותנו לפחות ראויים לאהבה או להכרה. דיכאון לא הופך אותנו ל”סחורה פגומה”, חרדה לא הופכת אותנו לנחותים ודו- קוטביות לא הופכת אותנו ל”שרוטים”. המטרה שלי היא להראות לאנשים שהם לא לבד. לכולנו יש ספקות ובכולנו מתגוררות שאלות קיומיות שגורמות לנו להתלבט ולהרהר.ואם לפחות קורא אחד יצליח לומר בסוף הקריאה “יש עוד אנשים כמוני”- אני מבחינתי עשיתי את שלי.

בספריי הבאים אני מתכננת להתמקד בכל פעם בנושאי טאבו אחרים בכוונה לגעת בעצב החשוף, בכדי להבהיר שזה בסדר לא להיות מושלם. שבעצם לא קיים מישהו מושלם בעולם הזה, יש רק את אלו שטובים יותר בלהסתיר את הפגמים שלהם. ולמה בעצם שננסה להסתיר אותם? למה לא לקחת עליהם בעלות, לומר “זה שלי. אני יודע שזה קיים ואני עובד על זה” ולהיות גאה בכך?”

איך היה תהליך ההפקה של הספר עם הוצאת ספרי ניב?

“תהליך ההפקה היה יעיל מאוד. מנהלת ההפקה המקסימה שלי, שביט מדר, הייתה אחראית על הכל. היא זו שריכזה את ההתקשרויות עם כל הגורמים החיצוניים והעבירה אליי לאישור והתייעצות. חשוב להבין שבתהליך הפקה של ספר מרוכזים המון מיני- תהליכים. מעבר לעריכה, שהיא העבודה המרכזית, יש עימוד, עיצוב כריכה, הגהה, עותקים אלקטרונים וכתיבת תקציר. אלו תהליכים שנראים פשוטים וקצרים אך מאחורי הקלעים יש המון נפשות פועלות שגורמות לכל הגלגל הזה להסתובב ביעילות. אני רוצה להודות לכל אחד מהאנשים הקסומים האלו שעזרו לי ליצור את “הערת שוליים”. בלעדיכם לא הייתי מצליחה”.

לסיום, עדיאור חולקת עם הקוראים ציטוט אחד מהספר שהיא אוהבת במיוחד. ציטוט זה לקוח מתוך סצנה בה לילה מבקרת בשמורת פרפרים:

“לא הצלחתי להסיר מבטי מהתמונה. רק במקום כמו המקום הזה יצליחו בעלי חיים להרגיש בנוח עם בני אדם. רק במקום שמדמה את הטבע בצורה מדהימה וכמעט מושלמת, לא ירגישו בעלי חיים מאוימים או תחת התקפה. זה הבית שלהם, ואנחנו רק מבקרים המעזים להפריע להם בחיי היום־יום שלהם. הרגשתי כל כך קטנה ושולית, וההרגשה הזאת ניחמה אותי. כאן שולט עולם החי, ואנחנו כלום. אנחנו רק מביטים פנימה, מהחוץ הגדול אל עולמם. כאן בני האדם הם הערת שוליים בסיפור שהוא גדול הרבה יותר מהם. הרגשתי שהייתי יכולה לבלות ימים בעולם הזה, שבו אין לחץ, אין פחדים. רק שלווה אין־סופית.”