הכירו את: נוגה שמחי

נגה שמחי (51), נשואה לאייל ואמא של אופיר, אורי ונועם, היא אשת חינוך, אשר ב-24 השנים האחרונות עובדת בבית החינוך מבוא גליל, תחילה כמחנכת והיום כמנהלת. שמחי היא גם מאמנת ותרפיסטית בגישה האדלריאנית, והיא עוסקת בהטמעת הגישה האדלריאנית בבתי ספר. בימים אלה יצא לאור בהוצאת ספרי ניב ספרה של שמחי, “אדלר בבית הספר”, אשר משלב את שני התחומים בהם היא עוסקת – טיפול וחינוך, ונועד להנגיש את הגישה האדלריאנית לאנשי חינוך.

“הספר נכתב ככלי עבודה לאנשי חינוך”, מספרת שמחי, “ומאפשר עבודה חינוכית ששמה את מערכות היחסים, תחושת הערך של הילדים והקניית ערכים במרכז העשייה”.  “לאורך השנים בהן ליוויתי את תהליך ההטמעה של הגישה האדלריאנית בבית הספר שלי, מצאתי שחסרים חומרים כתובים על הגישה המיועדים לאנשי חינוך. החומרים הכתובים שיש בנמצא מיועדים לאנשי טיפול והדרכת הורים, וההתאמה למורים ואנשי חינוך הייתה חסרה. הספר מיועד לענות על הצורך, ללוות אנשי חינוך בעשייה היומיומית ולהציג דרכים פרקטיות וכלים יישומיים לעבודה בכיתות ובמרחב הבית ספרי”. כיאה לספר שמכוון למורות עסוקות, הוא  ממוקד ונגיש, ללא מלל מיותר.

הספר מיועד לא רק לאנשי חינוך, מורים, מדריכים ומנהלים. “הספר יכול לתרום גם להורים משום שהוא  מאפשר הבנה ועשייה חינוכית לאור הערכים של הגישה האדלריאנית, גם בבית: כיצד להימנע ממאבקי כוח מיותרים עם הילדים, איך לזהות את המטרות של ההתנהגות הרצויה והלא רצויה שלהם ואיך לאפשר להם לגייס דרכים מועילות יותר להעלאת תחושת הערך והתרומה לבית ולסביבה בה הם חיים”.

למה בחרת לכתוב ספר דווקא על הנושא הזה?

“שני עולמות תוכן ליוו לאורך השנים את הסקרנות וההתפתחות המקצועית שלי: טיפול וחינוך. עם הזמן ודרך עבודה ארוכת שנים בחינוך, ראיתי שהאחד אינו שלם ללא השני, ושבעיות רבות בהן נתקלים אנשי חינוך יכולות להיפתר בעזרת הבנה מעמיקה יותר של נפש הילד והאדם בכלל. הספר “אדלר בבית הספר” מחבר בין הטיפול והחינוך, ומאפשר הרחבה של ההבנה הטיפולית בתוך מעשה החינוך”. 

מה הוביל אותך לכתוב את הספר ולהוציאו לאור?

“מעולם לא חשבתי שאכתוב ספר. מסע הכתיבה שלי החל מרצון לתת מענה למורות בתוך תהליך שינוי שבית הספר שלי עבר. ראיתי שאני לא מצליחה לתת מענה, וחלמתי שיהיה מעין מדריך/חוברת שיהווה כלי מעשי  למורה שנתקלת בדילמה, ספק או קושי. ה”חוברת” שכתבתי התעבתה ועם הרבה אומץ הפכה עם הזמן לספר”.

מהו המסר שאת רוצה להעביר בספר?

“המסר העיקרי שלי בכתיבת הספר הוא אופטימיות ואמונה שלמה בייחודו של כל אדם ובשאיפתו להיות בעל ערך. כל התנהגות שנראה בכיתה או בחצר בית הספר מקורה ברצונו העמוק של כל ילד להיות בעל ערך ולהרגיש שייך. כאשר אנו נתקלים בהתנהגות לא מתאימה, או שאינה הולמת את ערכי החברה – עלינו להבין שלפנינו ילד שאינו מכיר או מאמין שהוא יכול אחרת. הספר מאפשר להפוך את האמונה לפרקטיקה, ובמילים אחרות, המסר העיקרי הוא: “כשיש רצון, תמצא הדרך”: כל עוד יש בנו רצון אמיתי להבין את האדם העומד מולנו, תמצא הדרך לעזור לו”.

מה מיוחד בספר הזה? איזו זווית שונה הוא מציע?

“הספר מציע זווית אופטימית, הרואה בחינוך שליחות, תרומה ודרך להשפיע על ילדים בגיבוש הזהות שלהם כבני אדם בעלי ערך התורמים לחברה בה הם חיים”.

איך הרגשת כשקיבלת את התגובות הראשונות על הספר?

“התרגשות, גאווה ואושר, אלו היו התחושות העיקריות. להבין שעזרתי למישהו, שהספר מהווה כלי, שהצלחתי “להפיל עמה אסימונים”. כיף גדול”.

איך היה תהליך ההפקה של הספר עם הוצאת ספרי ניב?

“התהליך היה יעיל, מקצועי ונעים. אני רוצה להודות מאוד לדיאנה שהייתה המפיקה של הספר על עבודה נעימה וזורמת ועל הסבלנות והמקצועיות הרבה”.

איזו עצה מתוך הספר את רוצה לחלוק עם הקוראים שלנו?

“העצה הטובה ביותר שאני יכולה לתת היא שכדאי תמיד לזכור שככל שזה נוגע לילדים (ופעמים רבות נכון גם לגבינו, “האנשים הגבוהים”)  – “התנהגות היא שפה”. אם נבין שבכל התנהגות של ילד יש מסר בלתי מילולי, יהיה לנו קל יותר להבין אותם ולכן גם לעזור להם. הספר מאפשר לנו להבין לעומק את מגוון המסרים בהתנהגויות שונות של ילדים”.

לסיום, שמחי חולקת עם הקוראים ציטוט אחד מתוך הספר שממחיש בעיניה את הערך שיש בו:

“את כתיבת החיבור סיימתי כחודש לפני פרוץ מגפת הקורונה. מאז התחוללו סערות נפש רבות ומשברים בתוך מערכת החינוך ומחוצה לה. האירועים של השנה האחרונה בכלל, והבידוד החברתי שנכפה על כולנו בפרט, נתנו משנה תוקף לעמדתי שמערכת החינוך אמורה, לפני הכול, להיות מסגרת חברתית המאפשרת לתלמידים להרגיש שייכים ובעלי ערך; נוסף על כך, עליה לאפשר לתלמידים לאמן את המיומנויות החברתיות שלהם ולשפר אותן כשותפים פעילים בחברה הדוגלת בערכי הדמוקרטיה”.