הייקו

בתור יוצרים וכותבים, דרך מעולה לפתח את שריר הכתיבה והדמיון שלנו תהיה להכיר סגנונות נוספים שקיימים סביבנו, ועושים שימוש באותו חומר הגלם כמונו – מילים. קריאת שירה, מחזות או מאמרים עיוניים לצד קריאת ספרים יעשירו את ארגז הכלים הספרותי שלנו ויאפשרו לנו להגיע לפסגות חדשות.

סגנון אחד למשל, שנקרא “שירת הייקו” מציע דרך מעולה להרחיב אופקים וללמוד על ייצוג הטבע כמבע לנפש האדם, הכל באמצעות כתיבה קצרה של שלוש שורות.

שירת הייקו נוצרה ביפן לפני למעלה מ-700 שנה (1660), והיא לרוב מתארת באופן אובייקטיבי ככל הניתן רגע ספציפי. שיריי ההייקו כוללים לרוב 17 הבהרות שבעברית נחלק לשלוש שורות של 5,7,5 הבהרות, אבל אין בזה הכרח.

ההייקו נועד לתאר תמונת מצב של הטבע והאדם, וכיוון שמדובר בטקסט קצר ביותר, אין מקום לאקספוזיציה, והרמיזות בו הופכות חשובות יותר.

עם זאת, ההייקו יכלול לרוב “מילת עונה” שתסמל לקורא את הרקע לתמונה בה מתרחש האירוע, אבל לא בצורה מפורשת.

היפנים למשל מצאו שלל שמות לכל עונה בהתאם לצמחים והחיות השונים בה. עונת האביב תיוצג באמצעות פריחת הדובדבן, וגם באמצעות הצפרדע, התייחסות ללילות הקצרים תבהיר לקוראים שמדובר בעונת הקיץ בה הימים מתקצרים.

בעברית למשל, נוכל לכתוב “עונת החצב” והישראלים יבינו ישר שמדובר בסוף הקיץ ותחילת עונת הסתיו.

סנאפו, משורר הייקו כתב באחד משיריו על העונות המשתנות והשנים החולפות “פריחת הדובדבן, הקוקיה,/ הירח, השלג – וכבר/ חלפה שנה.”

השירים אומנם לא יהיו ברורים בקריאה ראשונה ל”לא יפנים”, אבל יהפכו ברורים ככל שנעמיק בהם ובתרבות.

כשם שבכתיבת יומן לא נציין אקספוזיציה של האירועים השונים שהובילו אותנו לכאן, או הסברים על שמות חברים ומקומות כי לקורא ולכותב יש את אותו הידע (בכל זאת מדובר באדם שכותב לעצמו), כך גם בשירת ההייקו לא מצופה מן הכותב להסביר ולפרט אירועים שיהיו ברורים לקוראים ששרויים באותו העולם, כך נוכל למשל לכתוב ביצירה לישראלים את המילה “עגנון” בלבד, ולדעת שהקוראים יבינו ישר שמדובר בש”י עגנון, הסופר המוערך והמוכר.

הייקו טוב יהיה מלא ברמזים, ומשוררים רבים ישתמשו במעין מיזוג של רעיונות ומושגים שונים בתוך בשיר אחד בשביל להביע הרבה משמעות במעט מילים.

משוררי ההייקו הקדומים הרגישו כי החוט המקשר בין כל בני האדם הוא שינויי מזג האוויר במשך עונות השנה השונות ושעות היום.

תופעות הטבע משמשות ביטוי מטאפורי למצבים רגשיים שונים.

“רוח סתיו” למשל תסמל עצבות. גם שעות היום השונות מקבלות ביטוי בשירים כרמז לתחושות שהן מעלות.

ציפור הקוקייה מופיעה בשירים רבים, היא שרה בטבע בשעות הדמדומים ויש בה יופי ורמז לעצב. היא מכונה גם “ציפור העולמות האחרים”, “ציפור האהבה הנכזבת” ועוד.

חשוב לזכור ששיירי ההייקו לא נועדו להיות משל, אלא לייצר תמונות ברורות של נפש האדם, ההייקו הוא שיר, וככזה הוא נועד לבטא ולעורר רגשות.

התמונה שהוא מייצר נועדה להיות נקודת מוצא לזרם מחשבות ורגשות שיעלו בקורא אחרי קריאת השיר, ואין דרך להביא אותו לשם בצורה מילולית אחרת.

בגלל המחסור במילים, ההייקו מצייר את הקווים העיקרים בתמונה, אבל על הקורא להשלים את החסר באמצעות קריאה פעילה בין השורות.

אחת ההשפעות המרכזיות על שירת ההייקו נוגעת בתורת זן בודהיזם, זרם בודהיסטי שהתפתח בסין, הגיע ליפן והשפיע רבות על התרבות היפנית.

בזן בולטת התחושה ששום דבר בעולם אינו מבודד או בלתי חשוב, ושקיימת השתתפות חובקת-כל בעולם, לכן הטבע משמש מבע לנפש האדם.

טכניקה נוספת שעושים בה שימוש בשירת ההייקו היא “רנסו” – מיזוג של רעיונות או מושגים.

בגלל מעט המילים שנמסרות בשיר, יש צורך בהמחשת רעיונות בדרכים שונות. בשיר אחד למשל, נכתב “אל ראש המגדל/ אני מטפס.

בראש האשוח/ יושב פרפר.” יש כאן השוואה ניגודית בין הטיפוס הקשה שנדרש מהאדם, לעומת קלות הריחוף של הפרפר, ניגודיות בין “מטפס” ל”יושב” וגם בין ראש המגדל הבנוי ידי אדם, לעומת ראש האשוח שצומח באופן טבעי.

שירת הייקו

באשו הוא משורר יפני שנחשב מהפכן וממציא בתחום, והוא זה ששילב בשירה את הבודהיזם.

שיר ההייקו המפורסם ביותר הוא שלו, ובו נכתב

“בְּרֵכָה עַתִּיקָה
צְפַרְדֵּעַ בָּהּ קוֹפֶצֶת –
צְלִיל מַיִם נִשְׁמַע”

על פי הפרשנות המקובלת לשיר, ההייקו חובר על ידי באשו כאשר נשאל על ידי מורו למדיטציה על מצב תודעתו.

הבריכה מסמלת את מצב התודעה הרגוע שבו היה, והצפרדע מסמלת את שאלת המורה שהפריע לו. אבל הוא יכול לסמל גם את ההבדלים בין העבר העתיק לעומת קלות ההווה, הסטטיות של המים לעומת קפיצת הצפרדע ועוד.

באשו כתב שירי הייקו רבים המשקפים את הטבע החיצוני והפנימי של האדם:

“עננים עולים לעיתים
ומניחים לנו לנוח
ממראה הירח”

“בקיוטו אני
ועדיין אני מתגעגע
לקיוטו.”

הפסיחה בשורות מחייבת אותנו כקוראים לעצור, לתהות ולהרהר. איך העננים בעצם נותנים לנו מנוחה מהיופי, איך שאנחנו יכולים להיות במקום מסוים שמרגיש לנו כמו בית (כמו קיוטו) ועדיין להרגיש שהמקום השתנה ללא היכר.

לפני שבאשו נפטר, התאספו סביבו תלמידיו הרבים וביקשו ממנו לנסח שיר פרידה מן החיים. הוא כתב:

“בשעת מסע, חולה,
על פני שדות קמלים – החלומות
משוטטים עדין.”

לבאשו היו ממשיכים רבים, בניהם צ’יו, משוררת. בין שירה:

“לאלה ששוברים אותם
הם נותנים מריחם
פרחי השזיף”.

שיר זה מסמל פגיעות, שבריריות, אבל גם את תחילת הפריחה והתחדשות האביב.

אבל השירה לא חייבת להיות דרמטית. בוסון למשל, שגם הוא נחשב מהפכן בעולם ההייקו, כתב בשפה מעט ילדותית “גשם אביבי ועדיין/ בטני הצפרדעים/ לא נרטבו”. “הם עפו אתמול/ הם עפו היום. אוזי-הבר אינם כאן הלילה.” “חלף הלילה הקצר./ בחלק הרדוד של הנהר/ נותרה פיסת ירח.”

אולי משורר ההייקו האהוב ביותר (גם על כותבת המאמר) הוא איסה (שנכתב גם כאיסא, וחי בין השנים 1762-1826). איסה משקף אנושיות רבה בשיריו, וחייו היו מלאי עצב.

בהיותו תינוק אמו נפטרה והוא גדל אצל אם חורגת שלא הראתה לו אהבה. באחד משיריו הוא כותב:

“ושוב לשווא
הוא פוער את מקורו
הגוזל החורג.”

בגיל 14 איסה עזב את ביתו וחזר אליו עם מות אביו, אז הוא נאלץ להילחם עם משפחתו החורגת על חלקו בירושה. באחד מהביקורים בכפר כתב:

“בכפר שבו נולדתי
כל מה שאני קרב, כל מה שאני נוגע
פרחי קוצים.”

עם זאת, הוא כתב גם שירים שמחממים את הלב ומראים צדדים שאנשים רבים נוטים להתעלם מהם, למשל: “צפרדע רזה/ אל תכנעי,/ איסה כאן!” “השלג נמס/ והכפר מוצף/ בילדים.” “אדם אחד/ וזבוב אחד/ באולם אורחים רחב-ידים” “לרגלי – /ומתי הגעת לשם/ שבלול?”

לסיכום,

שירת ההייקו משלבת תרבות, טבע, הארה ואנושיות, וכל זה בשלוש שורות בלבד.

נסו בעצמכם לנסח שיר הייקו, הוא לא חייב להיות בעל אותו מבנה הבהרות קלאסי, הוא יכול להיות חופשי יותר.

החוק היחיד הוא שהשיר חייב להיכתב בזמן הווה, ולתאר תמונה שתגרום לקוראים לעצור ולהרהר.

הכלים האלו יוכלו לשמש אותנו כתרגילי כתיבה מעולים ומהנים, מעבר לעובדה שנוכל להשתמש בהם ובעקרונות שלהם בעבודה שלנו, תוכלו לעשות ערב משפחתי או ערב עם החברים בו כולם מנסים לכתוב שירת הייקו על פתקי נייר. ערבבו את הפתקים, ונסו לנחש מי כתב מה!

להרחבה בקרו במאמר הבא שנוגע בכתיבת הייקו.

ומה אתכם? אהבתם את המאמר? ניסיתם בעצמכם? כתבנו לנו בתגובות!