הכירו את: ע. אפעל

המרואיין שלנו הפעם הוא ע. אפעל, מחבר הספר “ימים של בדולח“. אפעל (71) נולד בירושלים, למד בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה ושירת באחת מיחידות המחשבים של צה”ל. לאחר השחרור למד לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב, אותו סיים בהצטיינות. במשך כל חייו הבוגרים ועד עצם היום הזה הוא עוסק בתחום המחשבים ומוצא בכך סיפוק רב. בגיל 30 הוא החליט לחזור בתשובה, וכיום הוא מתגורר בבני ברק עם אשתו, ולהם ילדים ונכדים. 

ספרו “ימים של בדולח“, אשר ראה אור לאחרונה בהוצאת ספרי ניב, כתוב בגוף ראשון, ומשתף את הקורא בחוויותיו של הגיבור (שהוא הסופר עצמו), במהלכו של “מסע בזמן” לתוככי חייו הקודמים כאלוף-משנה בצבא הגרמני. עלילתו של הספר מתרחשת בשבוע שבו אירע “ליל הבדולח“, בחודש נובמבר 1938 – ומכאן שם הספר, “ימים של בדולח“.
אפעל מספר: “עלילתו עוצרת-הנשימה של הספר מטלטלת את הקורא במימדי המרחב והזמן, מבעד לאספקלריה של ימים אלה – וכאילו “שואבת” אותו אל תוך ימים חשוכים אלה של ראשית תקופת השואה.”

מדוע בחרת לכתוב ספר דווקא על נושא השואה, ומה נתן לך השראה לכתיבתו של הספר?

“האמת היא שתהליך כתיבתו של הספר החל ממש במקרה. במהלך ניסיון להתחיל בכתיבתו של ספר שונה לחלוטין, אודות האירוע במגדלי-התאומים ב-11/9, צצה במוחי לפתע סצינת-הפתיחה של הספר – אשר אותה ראיתי בדמיוני בבירור – ואז, באופן ספונטני, החלטתי לזנוח את כתיבתו של הספר שאותו התחלתי, ולנסות להעלות על הכתב את המתרחש בדמיוני באותו הרגע.
מכאן ואילך, החלה להתרקם על הנייר עלילתו של הספר – וזאת, ללא כל מאמץ, ובלא צורך להיעזר בתיעוד ארכיוני מאותה תקופה, בעדויות אישיות של ניצולי-שואה וכד'”. “עם זאת”, הוא מוסיף: “הבחירה בנושא של הספר לא היתה מקרית.
מאז ילדותי, זכור לי כי בסרטי המלחמה שבהם צפיתי, ואשר עלילתם התרחשה בתקופת מלחמת-העולם השנייה – חשתי, משום מה, שאני לא מזדהה עם הצד הנכון…
בגיל מבוגר יותר, הבחנתי בכך שמקומות, מנגינות ואירועים שצפיתי בהם בסרטים שעסקו בתקופה זו נראו ונשמעו לי מוכרים – וזאת, מבלי שנחשפתי אליהם קודם-לכן. במשך הזמן, החלו לנקר במוחי התהיות שאין מי מאיתנו שלא שאל אותן את עצמו אי-פעם: האם כבר חיינו אי-פעם בעבר בגלגול אחר? באיזו תקופה? באיזו מדינה? – והעיקר: האם ניתן לשחזר בדרך כלשהי את זכרונותינו מחיינו אלה?”

מהו המייחד את הספר שלך מיצירות אחרות העוסקות בתקופת השואה?

“בדרך כלל, אנו רגילים שיצירות הספרות בנושא השואה נכתבו ע”י ניצולי-שואה, אנשים שחיו בתקופת השואה, בני הדור השני או השלישי לשואה, חוקרי-שואה וכד’ – אולם ספר זה אינו יכול להימנות עם קטגוריה זו. חשוב לציין שלא זו בלבד שאני טרם נולדתי בשנים אלה, הרי שגם הורי לא חוו את השואה על בשרם – מאחר והם עלו לארץ בשנות ה-30 של המאה העשרים – כך שלא ניתן להתייחס ליצירה זו כאל חוויה מודחקת של בני הדור השני והשלישי לשואה.
מסיבה זו, הסוגה הספרותית אשר אליה ניתן לשייך את הספר הינה: “סיפורת על תקופת השואה אשר נכתבה ע”י סופר שלא חי בתקופה זו” – סגנון ייחודי מאד, אשר החל להתהוות רק בשנים האחרונות.
לדעתי, ניתן לייעד את הספר לכמה קבוצות של קוראים – שונות מאד האחת מהשנייה: הקבוצה הראשונה היא ניצולי-שואה, בני הדור השני והשלישי לשואה, חוקרי-שואה וכן אלה המתעניינים בהיסטוריה של תקופת השואה. הקבוצה השנייה היא חובבי מיסטיקה, ניו אייג’, פנטזיה ופסיכולוגיה וכן אלה המתעניינים בעולם “שמעבר”. קבוצה נוספת שהספר מיועד אליה היא חובבי ספרות בתחום המלחמתי והצבאי וכן אלה המתעניינים בתקופת מלחמת העולם השנייה. ולבסוף, הספר מיועד גם לחובבי ספרות בנושאי צבא, פסיכולוגיה, מסתורין ופנטזיה.” 

הספר כתוב בגוף ראשון – על אף שהינך יליד הארץ, שלא חי בתקופת-השואה, ואף אינו בא ממשפחה
של ניצולי-שואה. כיצד אתה חש שאתה מתחבר לתקופה זו?

“את התשובה לשאלה זו, שמתי בפיה של רותי, בת הדור השני לשואה – במילותיה אלה:

“אינני מבין”, השבתי – “כיצד את מסבירה זאת – הרי את עצמך מעולם לא חווית על בשרך את הזוועות שאת מתארת באופן כה חי ?!”.

“אינך מבין ?!”, השיבה רותי כשהיא נועצת בי מבט מיוסר – “השואה ממשיכה לחיות איתנו גם היום – ועצמתה עדיין חזקה מכדי שתוכל להיעלם מתודעתנו סתם-כך !”, השיבה.

“הביטי”, ניסיתי להקהות במשהו את עוקצם של דבריה – “לאמיתו של דבר, שנינו מייצגים מקרים נדירים מאד של אנשים אשר חשים כאילו הם היו ‘שם’ – בה בשעה שעבור הרוב המכריע של אלה החיים לצידנו אין הדבר כך”.

קולה של רותי נחלש משהו, שפתיה רטטו קלות, ונראה שהיא לא מצליחה למצוא את המילים הנכונות כדי להשיב על טענתי – עד אשר לפתע בקעו מגרונה המילים, כמעט בצעקה:

“טעות בידך, לא רק אתה ואני היינו שם – כולנו היינו שם אז, וכולנו נמצאים שם גם עכשיו!”.

האם היו לך התלבטויות כלשהן בנוגע לפרסום הספר?

“החשש העיקרי שלי ביחס לתגובות הצפויות מהקוראים נגע בעיקר לאוכלוסיית ניצולי-השואה ובני הדור השני והשלישי לשואה – אשר היו עלולים להיפגע מתוכנו של הספר, או להתייחס אליו בגישה שלילית – מאחר והוא מציג את בני העם הגרמני באור ‘אנושי‘. מסיבה זו, ביקשתי את חוות דעתם של ניצולי-שואה, חוקרי-שואה, בני הדור השני והשלישי לשואה ומוסד “יד ושם” – ולשמחתי, התגובות שהתקבלו בפועל מקבוצת קוראים זו היו ענייניות, והיו אף כאלה שהקריאה בספר גרמה להם קורת-רוח.”

מהו המסר אשר אותו הינך מעוניין להעביר לקורא?

 “במרבית המקרים, לכל סופר שמתחיל לכתוב ספר יש מטרה מסוימת אשר אותה הוא מעוניין להשיג, או מסר כלשהו אותו הוא מעוניין להנחיל לקוראיו – אולם במקרה של הספר שלי, המצב הוא שונה… כאשר התחלתי לכתוב את הספר, לא עמדה לנגד עיני כל מטרה מוגדרת, ובודאי לא מסר ספציפי שאותו הייתי מעוניין להעביר לקוראים. גם בהמשך תהליך הכתיבה, לא שאלתי את עצמי מדוע אני כותב את הספר, מהי מטרת הכתיבה, או מה אמור להיות קהל הקוראים שאליו אני מעוניין להגיע.
רק בעת סיום הכתיבה – ממש בשעה שהקשתי את נקודת-הסיום של הפסקה האחרונה – חדרה להכרתי התובנה בנוגע למסר החבוי בספר ולמשמעותו האוניברסלית. כדי לא לפגום בחוויית הקריאה, בחרתי להשאיר בידי הקורא את ההזדמנות לגלות בכוחות עצמו את המסרים החבויים בו.
עם זאת, חשוב לי מאד שכאשר הקורא יסיים את הקריאה, תהדהד במוחו השאלה: “היה או לא היה ?” – האם הגיבור (שהוא אני) אכן עבר את החווייה שאותה הוא מתאר – או שמא היא פרי דמיונו הפורה בלבד ?” 

לרכישת הספר “ימים של בדולח” לחצו כאן