ארגז תמים הנושא את הכותרת: “אוניברסיטה – שנה ד” נתקל במצחה של שירלי בפתח ביתה ושורט היסטוריה מדממת, מותירה עקבות שהיו רחוקות והתקרבו באחת. בה בעת, הוא יוצר שטף אירועי הוא-היא סקסי, מפתיע ומרגש שנע בין שמיים לעננים, בין יוון, גרמניה וישראל ובין שתי דלתות המרוחקות זו מזו כדי פסיעה אחת. ארוכה. שירלי סטירהורן היא אולי דמות קומית, אך לבטח היא אדם רומנטי, והיא כוכבת של אבא שלוימ’ה שאוכל פרוסות לחם קפואות עם חמאה. שירלי אוהבת את חייה – יש לה את גרשון, אחיה הבכור, שממהר להתייצב לצידה ככל שתצטרך, ושנשוי לחדווה הסבלנית. יש לה גם את רונצ’וק אחיינה המתוק שחיבוקיו ממיסים ימים עמוסים ויש לה קצת אימא רופאה עם מומחיות בשאלות רטוריות. ולא מעט יש לה את אריאלה רובין, חברתה הטובה שממהרת להוכיח אותה בכל שיחה על החסרים בחייה. במיוחד על החורים השחורים – גבר, אהבה, זוגיות. ואולם שירלי מסתדרת היטב. היא מרוצה מעבודתה שמעניקה בידיה את חומת ההגנה המשובחת ביותר – מצלמת “ניקון”, ובעיקר היא שמחה בספריה של ג’יין אוסטן שאף הפכו לסדרות טלוויזיה מפרות בדידות. כל זאת, כאמור, עד ששמה מתנגן לצלילי מוזיקה אחרת ויוצר שיר חדש. “אני, שירלי סטירהורן”, הוא רומן יוצא דופן באיכותו בנוף הספרות הישראלית. הוא אינטליגנטי, משובח, רווי הומור חד ומושחז. הספר משקף קול רענן וייחודי ופורש ניחוח מעמיק לפעימה קלילה. הסיפור שמצליח לגעת בנימי הלב, מחבק את הקורא בחיוך ובתקווה.