הכירו את: שלמה שחר

המרואיין שלנו הפעם הוא שלמה שחר (60), מחבר הספר “נאמן לציבור” שיצא לאחרונה בהוצאת ספרי ניב. שחר גדל בחולון, למד בישיבה תיכונית בירושלים ובישיבת הסדר בגוש עציון, לחם בלבנון כשריונר ובהמשך למד משפטים באוניברסיטת בר אילן, לימודים שהובילו אותו לכהן כיועץ משפטי למשרד המשפטים ובהמשך בתפקיד האפוטרופוס הכללי והכונס הרשמי. הדרך שהוא עבר ותחום העיסוק רב ההשפעה שלו מתוארים בספרו, שמספק הצצה נדירה למערכת המשפטית והציבורית במדינה. 

למי הספר מיועד?

“הספר מיועד לציבור הרחב שמבקש לדעת כיצד מתנהל גוף כלכלי ומשפטי חשוב זה של האפוטרופוס הכללי והממונה על חדלות פירעון, לעורכי דין שעוסקים בתחום ולמנהלים ועובדים בשירות המדינה”, מספר שחר.

למה בחרת לכתוב ספר דווקא על הנושא הזה?

“מאחר וכיהנתי בתפקיד תקופה ארוכה וסוערת של עשר שנים בהן טיפלתי בנושאים וסוגיות הרלוונטיות לחלקים נרחבים בציבור הישראלי, כמו סגירת הבנק למסחר בשל גניבת הענק של אתי אלון, הקשיים התפעוליים אליהם נקלע תיאטרון הבימה והקריסה של חברת הבנייה חפציבה, מצאתי לנכון לשתף את אשר מתרחש מאחורי הקלעים, את המאבקים אליהם נדרש מי שמכהן בתפקיד ואת אופן קבלת ההחלטות”.

מהו המסר שאתה רוצה להעביר בספר?

“יש בספר מסרים רבים שניתן לקחת מהספר ואלה שזורים בתיאור קורות חיי טרם הכהונה בתפקיד ובמהלכו. בין היתר, בעמ’ 86 מועבר המסר שניתן למצוא פתרון למצבים שנראים אבודים, בעמ’ 96 מועבר המסר שחשוב להעז ולא ולוותר במצבים קשים, בעמ’ 176 אפשר ללמוד על התכונות הנדרשות להצלחת מנהל  בשירות המדינה ובעמ’ 361 אפשר לקרוא איך עמדתי על עקרונותיי במאבק על ניהול תיאטרון הבימה והמחיר שהיה עלי לשלם על כך, אל מול האפשרות לוותר על עקרונותיי. המסר הכללי בספר הוא המחויבות לציבור במילוי התפקיד על פי עקרונות וערכים שרכשתי בתחנות השונות של ימי חיי”.

מה היו התגובות על הספר?

“התקבלו תגובות חמות ומפרגנות.  ב-29.4 התפרסמה כתבה על הספר במוסף דיוקן של העיתון מקור ראשון”.

לסיום, שחר חולק עם הקוראים ציטוט מתוך הספר שהוא אוהב במיוחד:

“דובר משרד המשפטים שנדהם מה’עליהום’ שנעשה עליי ומההתעניינות הרבה שגרמה הקמת הוועדה לבחירת מנכ”ל לתיאטרון הבהיר לי: ‘אתה מתעסק עם המיליה. הבא בחשבון שהם הולכים על הראש שלך’. חד וחלק. התברר שמפגש המחאה שיזמו השחקנים בעקבות תשובתי לשחקנית ליא קניג, לא היה אלא שלב נוסף בתוכנית שהתוו מראש לסיכול הבחירה של המנהל החדש, וזאת על־ידי מינוי מנהל אומנותי לתיאטרון, ללא הסכמתי. לא היה גבול לציניות.”