הכירו את: הלל כהן

הלל הכהן יהונתן היא רק בת 20, אבל מה שהיא הספיקה לעשות עד כמה מעורר השתאות. היא עובדת בעבודה זמנית במעון יום, שרה ומנגנת בפסנתר, גיטרה ויוקוליילי, קוראת בכל הזדמנות (“הסופרים האהובים עליי בכל הזמנים הם דאגלאס אדמס, דיאנה וון ג’ונס וטרי פראצ’ט”) ואפילו הוציאה שני ספרים רחבי יריעה (“אם כי יש שיגידו שזו רמאות, כי טכנית כתבתי ספר אחד שיצא בשני חלקים”, היא אומרת בחיוך). הספר “אלמוות – חלק א'” ראה אור לאחרונה בהוצאת ספרי ניב, והכהן לא שוקטת על השמרים וכבר עובדת במרץ על הספרים הבאים שלה. 

“הספר שלי מספר על המלך טיקאי – הצעיר הנצחי, המולך כבר אלף שנים, ה… טוב, לא קיים. מאחורי הקלעים של דמותו עובדת במרץ שושלת מלכותית בת מאות שנים, שמטפחת במסירות עשרות נסיכים הזהים זה לזה במראה ובהתנהגות. הנסיך הצעיר ביותר מבין העשרים הוא בן שנה או פחות, והנסיך המבוגר ביותר הוא בן תשע־עשרה. בהגיעו לגיל עשרים, ייכנס הנסיך הבוגר לתפקיד המלך טיקאי, ישחק את דמותו בפני העם במשך שנה, ובסופה יחליף אותו הנסיך הבא בתור, הדומה לו בדיוק, וישמר את האשלייה לפיה המלך טיקאי הינו בן אלמוות, שאינו מזדקן”, מספרת הכהן ומוסיפה: ” זה רק הבסיס. שתי הדמויות הראשיות שלי הן זוג אחים – נסיכים בוגרים שרק אחד מהם נבחר למלוך, והשני יוצא למטרה אחרת – חשובה לא פחות – כאשר שניהם חותרים, כל אחד בדרכו, לעבר אלמוות. המון דברים קורים בספר שלי חוץ מזה, אבל במהות,  הספר מדבר על חיים, על מוות, ועל אלמוות”.

הכהן מספרת: “זהו הוא לא הספר הראשון שהתחלתי וסיימתי לכתוב, אבל הוא הראשון שנתן לי תחושה שלמה משנגמר תהליך הכתיבה שלו, ובאופן מסוים מצא את מקומו בתור אחד הספרים האהובים עליי”. 

למי הספר מיועד? 

“אם לתאר את עצמי בתור קהל היעד הספציפי, שכן הספר נכתב לפי טעמי האישי, הספר שלי מיועד לאנשים בעלי דמיון, אנשים שאוהבים להרגיש ולחוות דרך מילים ואנשים שאוהבים את הארמון ואת בני המלוכה השוכנים בו. על פי אנשים שכבר קראו ואהבו אותו, אוכל לייעד אותו בביטחון לאנשים שאוהבים לקרוא ספרים בדיוניים (על גבול הפנטזיה, אבל לא בדיוק) ובאופן כללי לאנשים שאוהבים לקרוא סיפורת”.

למה בחרת לכתוב ספר דווקא על הנושא הזה? מה נתן לך השראה לכתיבת הספר?

“אחד הדברים שאני הכי אוהבת בכתיבה הוא היכולת לחקור מצבים אבנורמליים לעומק, ומשהו בקונספט הפשוט של בסיס הספר, עצם ההבנה שתרמית כזאת יכולה להתקיים, גם אם הסיכוי לכך מזערי עד אפסי, סקרן אותי עד סחרור. לכן השתדלתי להציג את הנושא ממגוון של כיוונים ונקודות מבט, דרך עיניהם של תושבים בעירו של טיקאי, זרים מוחלטים, תיירים וכן שוכני הארמון ממש, כדי לקבל תמונה מלאה ככל הניתן.

מרכיב נוסף שחשוב לי מאוד הוא שבירה של תבניות. השתדלתי להימנע מקלישאות והיצמדות לתבניות, או להשתמש בהן אך ורק בתור בסיס ממנו ניתן לצמוח.

בנוסף, אני – בוודאי כמו כל סופר – אוהבת אנשים. מגוון קווי העלילה של “אלמוות” איפשרו לי להתעמק בדמויות, סוגי אופי ודינמיקות בלי לסטות יותר מדי מהעלילה המרכזית. הגיבורים שלי הם רבים, ואני אוהבת את כולם.

אני אוהבת גם את רעיון המונרכיה. תמיד נראה היה לי שיש בבני המלוכה משהו אלגנטי ומורם מעם, מילולית, ותמיד היה לי מן חלום סודי שאוכל ליישם את הקונספט באופן המניח את הדעת בכתיבה, מבלי להפוך אותו למרכז העלילה. אז אפשר לומר שחוץ מהחלום המובן מאליו של הוצאת ספר, הגשים עבורי “אלמוות” חלום נוסף”.

מה המסר שאת רוצה להעביר בספר?

קודם כל, את רעיון ה”אלמוות” והדרכים להשיגו. חייו של אדם הם דבר מוגדר, אבל יציקת התוכן שלו לתוכם יכולה להותיר את זכרם חקוק בעולם במשך מאות שנים לאחר מותו”.

נושא אחר הוא היכולת האינסופית של האדם, מה שמתקשר במובן מסוים לרעיון הקודם. אני מאמינה בכל לבי שהאדם הוא כל־יכול, חסר רק את יכולת הבריאה של יש מאין, ואחד המשפטים שמובילים את חיי הוא ‘אין דבר העומד בפני הרצון’. אני מקווה שלפחות חלק מהקוראים יקבלו את התחושה הזאת אחרי הקריאה בספר, ואני מקווה שכל אחד מבני האנוש הנפלאים על פני האדמה הזאת יבין את היכולת העצומה שלו ליצור, לעשות ולהיטיב ויקבל את המוטיבציה להשתמש בה. אני מאמינה בכם, אנשים!”.

מה היו התגובות שקיבלת על הספר?

“קיבלתי תגובות מדהימות על הספר, והן מרגשות אותי בכל פעם מחדש. להוציא ספר לאור זאת חוויה מפחידה, וכל אישור לכך שאת צודקת, שהספר שלך באמת טוב, שהוא באמת מעניין וברור וצבעוני ומרתק – היא מחייה, כמו מים אחרי צום. התגובה הראשונה שריגשה אותי עד דמעות הייתה בעצם הסיקור של הלקטור, שנתן תוקף ליצירה שלי. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה אוסף העמודים שכתבתי באמת הוכר בתור ספר על ידי מקור חיצוני”.

איך היה תהליך ההפקה של הספר עם הוצאת ספרי ניב? 

“תהליך ההפקה עם ספרי ניב היה מצוין, ברור ונוח”.

לסיום, הכהן חולקת עם הקוראים ציטוט אחד מתוך הספר שהיא אוהבת במיוחד:

“אהבה היא בסך הכול סוג אחר, ערמומי, של כאב”.