“האוויר היה צונן. סיכות קור דקרו את גופי מעל לבור הפתוח. מעליי העיקו שמיים אפורים של פברואר, מאיימים בגשם, וריחה הכבד של אדמת הבוץ הכה באפי. גוש ועוד גוש, בזה אחר זה, צנחו רגבים על גופה הקטן הכרוך בלבן, מכסים אותו אט־אט מעיניי.” שברי זכוכית נפתח בלוויה. אולם תחילתו מתרחשת הרבה לפני כן, מיד לאחר קום המדינה, כאשר שתי משפחות ממוצא רומני עולות ארצה ונכנסות להתגורר יחדיו, בבית אחד, בשכונת ואדי סאליב שבחיפה, והמשכו בשכונת נווה שאנן. שברי זכוכית הוא סיפור על קשרי ידידות עמוקים הנרקמים במהלך ארבעה דורות, על ילדות ועל התבגרות בצל מדינה רבת תהפוכות, בה אירוע רודף אירוע. זהו סיפורה של תקופה, שמתחילה בשנות החמישים, וחולפת דרך מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, ועל המחיר הכבד שגובות המלחמות הללו. שברי זכוכית הוא גם סיפור על חיים בכור היתוך, שאליו קובצו עולים חדשים מרקע ומתרבות שונים. הוא פורש בפנינו קשת עשירה ומגוונת של דמויות ססגוניות, אשר למרות שונותן, מצליחות ליצור קשרי חברות ולחיות יחד בשכנות טובה. אך לפני הכל, שברי זכוכית הוא ספור על אהבה גדולה ועל השבר הנורא הפוקד אותה ומנפץ אותה לרסיסים. יחד עם זאת הוא אף מספר לנו על תקווה, כי כפי שדור ההורים שיקם עצמו במדינה צעירה וסוערת לאחר התלאות שעברו עליו בעבר, כך גם הגיבורה קמה מבין ההריסות, פורשת כנפיים ולומדת לעוף מחדש.