‘מאומצת’: “…למחרת קפץ שמואל אל אגף הרווחה והודיע שנורית והוא מסכימים להיות המשפחה האומנת של תמר. שבועיים אחר כך נקראו נורית ושמואל אל לשכת הרווחה וחתמו על הצהרת משפחה אומנת. כאשר היו מחוץ לבניין המועצה פרצה נורית בבכי ותמר שאלה: ‘למה את בוכה?’ נורית מיהרה לנגב את הדמעות בכף ידה, הרימה את הקטנה אל בין זרועותיה, חיבקה אותה חזק ומלמלה, ‘כי אני אוהבת אותך כל כך.’ ותמר אמרה: ‘אל תבכי. גם אני אוהבת אותך’.” (עמ’ 29) ‘סימני דרך’: “בכל יום שישי, עם סיום הלימודים, נהגתי לבקר את סבתא אולגה, אמהּ של אמי, שגרה בדירה קטנה סמוך לבית הספר. אהבתי את תבשיליה של סבתא ובעיקר את הסיפורים שסיפרה לי על ילדותה. ביום שישי אחד ענדה סבתא שרשרת עם תליון צלב מעל לסוודר האפור שלבשה תמיד. אני זוכר שממש נבהלתי ופרצתי בבכי… אחרי שנרגעתי ואכלתי סיפרה לי סבתא סיפור מדהים על השרשרת. זה לא צלב, היא אמרה, זה הקמע שלי שהציל אותי מפוגרום. שנים רבות אחר כך הקמע של סבתא אולגה היה אחד מסימני הדרך במסע הארוך של חיי.” (עמ’ 156)