לוּשִׁיק רצה ורצה. היא הייתה יחפה. היא עברה את השדה החרוּש שליד גדר הקיבוץ, רגליה שוקעות ברגבים השמנים, אחר כך חצתה שדה שזה עתה נקצר ועכשיו היה מלא שֶׁלֶף דוקרני. היא הגיעה אל תעלת המים ודילגה מעליה בלי כל חשש. עוד כמה צעדים והיא במטע התמרים. עוד מעט תפגוש את אימא, ואולי תקבל תמר מתוק.

לושיק היא ילדה קטנה שגְדֵלָה בקיבוץ קטן. בתחילת הספר היא רק כמעט-בת-שלוש ובסופו היא כבר כמעט-בת-חמש. לושיק מוקפת באהבה של כל המבוגרים בחייה ובכל זאת לא את הכול היא מבינה, ויש אפילו דברים שהיא מפחדת מהם.  לושיק הקטנה נדרשת לתושייה ולגבורה, כדי לפתח את עצמאותה בקיבוץ של אמצע המאה העשרים, בסביבה שחרטה על דגלה ערכים של שוויון, שיתוף, עבודה קשה וכמובן – הסתפקות במועט.