“מעולם לא שנאתי ילדים, אפילו אהבתי אותם. טוב, לא אהבתי, אבל מבטיח שגם לא שנאתי, אולם כמו כל בן אדם רגיל גם לי יש קווים אדומים. ומה הם? ג’ימבורי למשל. ביום שבת. בבוקר.

הרמתי את ראשי וראיתי ילד כבן ארבע מביט בי עם חיוך מתריס מאוזן לאוזן. התעלמתי. חלפו דקות אחדות ושוב אותו ילד דרך עליי, הפעם הבנתי שהיה זה בזדון, וחשבתי לעצמי שאם ג’ימבורי ביום שבת זה הגיהינום, אין ספק שהילד הזה הוא השטן, אבל אם הילד הזה הוא השטן, אני הולך להיות מלאך המוות. (מתוך הספר)

בואו נגיד את האמת:
ילדים בכלל ואחיינים בפרט די מעצבנים, ובין דוד לאידיוט אומר זאת בפה מלא, בציניות, בהומור ומבלי לחסוך ביקורת על אף אחד. אז כבו את הנרות והחזירו את הממחטות לכיס, כי לא תמצאו פה רגע אחד של קיטשיות דביקה. להפך, הספר נוצר בעקבות תסכול וכעס של רווק שהוא גם דוד לחמישה.

בין דוד לאידיוט הוא הספר הראשון אי-פעם ששם את הדודים (ואת הדודות) בקדמת הבמה עם סיפורים שנבעו מאין-ספור “”רגעי אחיינים”” ויגרמו לדודה ולדוד להבין שהם לא לבד.”