“אתה יודע למה קוראים לניו יורק ה-Big Apple?” הוא שאל אותי בזמן שנכנסנו לעיר דרך ויליאמסבורג ברידג’.
“לא”, עניתי.
“בשנות העשרים, כשהנגנים השחורים של הבלוז והג’אז מהדרום היו יוצאים לסיבובי ההופעות שלהם ברחבי המדינה, הם היו קוראים לערים השונות ‘תפוחים’. להגיע לעיר, לדפוק הופעה, לעשות סמים ולשכב עם בחורה מקומית היה נחשב לקחת ביס מהתפוח, וניו יורק, היא הייתה התפוח הגדול”.
“אתה בטוח בזה?” שאלתי.
“לא. אבל זה הסבר מעניין, אתה לא חושב?”

בחור ישראלי צעיר עושה את הדרך מהחיים האחרים שם, בארץ, אל החיים האלה, כאן, בניו יורק. תפוח מורעל מצייר בצורה מבריקה, שנונה, אמיתית ולא מתיימרת, את מה שיש לעיר הזו להציע. הדופק מהיר, הצבע חזק, הכל בועט בבטן. אנשים מכל הסוגים נושמים את אותו אוויר חלומות, כישלונות, הצלחות, אהבות ושנאות, כל אחד קצת אחרת.
“בשתיקה העיניים נפקחות, והאוזניים מזדקרות, והנחיריים נפתחים כמו המנהרות שמחברות את העיר לג’רזי ולברוקלין. רואים, שומעים ומריחים הכול”.

תפוח מורעל הוא ספרו השני של אמתי מור. ספרו הראשון “הצ’אנס האחרון: מסע התאבדות” ראה אור בשנת 2004 (הוצאת כרמל). שני סיפורים קצרים פרי עטו פורסמו במדור “Metropolitan Diary” בעיתון “The New York Times”.