את המסע לשיחה עם עצמי, זאת שעלתה על הדפים פה, בחיבור הזה, התחלתי בצבא, כשלמדתי שאני לא מה שחשבתי שאני, ושאנשים הם אינם תמיד מה שהם נראים.
אחרי הצבא החלו להיכנס תחנות לדרך: ערים, אנשים, נופים, תמונות, אהבות. אבל כולם תורגמו פנימה לתחושות:
לפחד, לכעס, לשמחה, לעקשנות, לחרדה, לאהבה. המון אהבה ושיחה על היעדרה, ואת הפשר שלה, או את חוסר המשמעות שלה, ניסיתי ועודני מנסה לברר.
את כל אלה אני מנסה לברר, לתת בהם פשר וליצור תובנות לחיים שלי. כאלה שייתנו לי יתרון בהתמודדות הבלתי נגמרת הזו שנקראת: החיים. אז הנה התובנות. הנה התחושות. הנה המחשבות.
חלון לנפשי. רק להביט.
אין לצפות למצוא כאן תשובה לאושר. אני לא מאמין בחשיבותו. מה שתצפה למצוא כאן זה את כל האיכסה חשוף, כתוב כמו שהוא, כי האיכסה תמיד שם. אצל כולם.
תמיד. אבל גם הרבה מהטוב. כי גם הוא שם, תמיד.