״קוֹפִיף, קוֹפִיף, מָה תַּעֲדִיף: לֶאֱכֹל בָּנָנָה אוֹ אוּלַי חֲטִיף?״
קוֹפִיף, קוֹפִיף, מָה תַּעֲדִיף? הוּא סִפּוּר קָסוּם וּמְהַנֶּה הַמְּתָאֵר אֶת מַהֲלַךְ הַיּוֹם שֶׁל קוֹף קָטָן.
לְאֹרֶךְ הַסִּפּוּר מֻצָּגוֹת בִּפְנֵי הַקּוֹף אֶפְשָׁרוּיוֹת בְּחִירָה שׁוֹנוֹת, כָּל אַחַת מֵהֶן נְכוֹנָה עֲבוּרוֹ, אֲבָל עָלָיו לְקַבֵּל אֶת הַהַחְלָטָה.
הַסֵּפֶר מַמְחִישׁ הֵיטֵב אֶת הַגִּישָׁה הַמּוֹדֶרְנִית שֶׁל חִנּוּךְ, שֶׁבִּבְסִיסָהּ הַחֲשִׁיבוּת שֶׁבְּמַתַּן עַצְמָאוּת לַיֶּלֶד וִיכֹלֶת בְּחִירָה הֵיכָן שֶׁנִּתָּן.
זֶהוּ סִפְרוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁל אוֹרְאֵל גִּלְעָד, הַיְטֶקִיסְט וְאָב לְגֶפֶן, אֲשֶׁר שִׁמֵּשׁ הַהַשְׁרָאָה לַסִּפּוּר. בֵּין הַחְלָפוֹת טִטּוּלִים לְמִקְלָחוֹת, אוֹרְאֵל מְנַגֵּן בִּפְסַנְתֵּר, בּוֹנֶה לֵגוֹ וְאוֹסֵף אֶת הַצְּרָכִים שֶׁל הַכֶּלֶב בִּשְׁתַּיִם בַּלַּיְלָה.