על אף חשיבותה הגדולה של הנהיגה המקצועית בתחומי המטענים, ההסעות והביטחון, היא נחשבה תמיד כמובנת מאליה. על אף השגרה, ההצלחות וגם הקשיים שליוו אותה, לא קיבלה מעולם תשומת לב, עידוד או הכרת תודה ציבורית, מעבר לילדים ששרו בזמנו – ‘הנהג שלנו חברמן…’ ו’האוטו שלנו גדול וירוק.. .’
עוזי, חמי, מוטי ושבי, ששרתו בעבר יחד, ביחידת תובלה בשירות המילואים, נפגשו כמה פעמים בשבוע ב’פרלמנט’ שלהם, במרפסת מקורה של בית קפה בעירם. גם בחייהם האזרחיים בעבר, הם נהגו מקצועית בכלי רכב שונים. באופן טבעי שיחותיהם עסקו בהתפתחויות במדינה ובתחבורה בה, מראשיתן ובעיקר בסיפורי נהגים שהשתלבו בהן.