לפני שנתיים יצאתי למסע ברחבי הארץ.
בין המכתש בדרום לרמת הגולן הקסומה.
בין מועדון תל אביבי בזוי למסיבות יוקרה של אנשים נחשבים.
בין ישובים קטנים ופסטורליים לרחובות תל אביב עמוסי היפסטרים
ואידאלים מעוררי תהייה.
בין נערי פריפרייה עמוסי חלומות אך ריקים מתקוות, לסופרים שלא חדלים
מלשאול שאלות.
בין אנשי ההייטק, אוחזי המחשב הנייד וחשבון הבנק המסודר, לסבתות
טובות עיניים ומעוטרות מטפחת על ספסלי השיכונים של עמידר.
במהלך מסעותיי פגשתי יותר מדי אנשים שמרגישים ריקים, מאוסים,
בודדים, ולכולם הצגתי את הנתון הבא: ממוצע תוחלת החיים לאדם נע
בין שבעים לשמונים שנים. אם תכפילו בשלוש מאות שישים וחמישה
ימים, ובהנחה ששנות ינקותנו אינן נחשבות, תקבלו בערך עשרים אלף
בקרים שבהם תוכלו להתחיל מחדש.
עשרים אלף לילות מלאי צבעים חד-פעמיים,
עשרים אלף כוסות קפה מלאות אדי תקווה שיצרבו קלות את עיניכם
ויזכירו לכם שאתם עוד מסוגלים להרגיש. מסוגלים לרגש.
עשרים אלף ימים שבהם תוכלו סוף כל סוף למצוא מקום בעולם.
עשרים אלף זריחות.