אילו התחלתי לכתוב את זיכרונותי, היה טיבעי שאתחיל ב”נולדתי בתל-אביב ביום זה וזה”. סבי, אפרים חרל”פ, ממייסדי רחובות, הכתיב את זיכרונותיו בערוב ימיו ופתח במילים הבאות: “ארגון הפועלים ברחובות נוסד בשנת תרנ”א. בחנוכה בשנת תר”ן באתי לחוף יפו.” למה בחר לפתוח כך? רק לקראת תום כתיבת פרק הסיכום מתבהר, עד כמה משקפים אותם שני משפטים ראשונים את האיש.

תלמיד ישיבה, נכדו של הגאון ממזריץ’, נצר לשושלת רבנים, נישא לראשונה בגיל 18 ובגיל 24 כבר היה אב לשתי בנות והתאלמן. נישא בשנית, עבר לעיר ניז’ין, שינה כיוון באיבחה והפך לסוחר טבק, ייסד סניף של “חובבי ציון” וכעבור שמונה שנים עלה עם אשתו וארבעת ילדיו, אותם שיכן ביפו והחל לעבוד כפועל בפתח-תקווה. תוך פחות משנה כבר היה סתת מוכר בראשון-לציון והתמנה על ידי חברת “מנוחה ונחלה” למדוד ולחלק את אדמות רחובות. איזה אדם היה? מה הניע אותו? מהיכן שאב את תפיסת עולמו הסוציאליסטית והציונית?
על שאלות אלה ואחרות מנסה הספר ללמוד מזיכרונותיו של הסב.

דניאל דורון נולד בתל-אביב. בתחילת שנת 1940 התגייס אביו לצבא הבריטי. אימו, דני ותאומתו נעמי, עברו לרחובות, בה נולדה האם ובה חיה מרבית המשפחה. בשבע השנים הבאות חיו ברחובות והמחבר היה צמוד לסבו. אביו של המחבר גדל אף הוא ברחובות, כבנו של רופא המושבה ד”ר מוסקוביץ. שתי המשפחות הכירו זו את זו עוד משנת 1910. בינואר 1948 חזרה משפחת המחבר לתל-אביב. בשנת 1963 עברו המחבר ורעייתו צביה לחיפה, בה הם חיים מאז. למרות פרק השנים הקצר ברחובות, עדיין מרגיש דני, שהוא ‘רחובותי’. המחבר פירסם שני סיפרי מחקר על הבנייה החופשית: “חובות קדומים” ו-”הבנייה החופשית: מבט אישי”.