“אני מקווה שהמוזרויות שלנו יובנו עכשיו טוב יותר, ושההורים, המחנכים וכל האחרים יבדקו מחדש את נקודת מבטם. אני מתפלל באמת שיום אחד תהיה לכל האוטיסטים שאינם מדברים אפשרות ללמוד לתקשר ולהראות לעולם שהיעדר דיבור הוא לא היעדר הבנה.”

עידו קדר היה סגור שנים ארוכות בתוך עולמו, בלי יכולת לתקשר עם העולם שבחוץ.
בגיל שנתיים ושמונה חודשים אובחן עידו באוטיזם שפוגע גם ביכולת הדיבור. המומחים הניחו שעידו לא מסוגל להבין משפטים, לא לזהות את הוריו ולא ללמוד ברמה גבוהה יותר משל ילד בן שנתיים.
בגיל שבע החל עידו להצביע על לוח אותיות ואחר כך להקליד. לאט-לאט, למרות הקשיים הנוירולוגיים, התחיל לכתוב את מילותיו שלו, המילים שהיו כלואות בראשו בלי שמישהו ידע על קיומן.

עידו קדר כתב את עידו בארץ האוטיזם בשנות התבגרותו. ברשימותיו הקצרות תיאר את עולמו של נער אוטיסט שלא מדבר, שהפעולות הפשוטות כביכול הן משימות כמעט בלתי אפשריות בעבורו, בגלל המגבלות הנוירולוגיות, אך בו-בזמן מחשבותיו עמוקות ומורכבות. הוא חוזר באומץ ובכנות לרגעים של תסכול וכאב, זעם ואכזבה, אבל גם שמחה, הצלחה, התרגשות וסיפוק.

עידו בארץ האוטיזם השפיע עמוקות על חייהם של אנשים עם אוטיזם, על בני משפחותיהם ועל תפיסותיה וגישתה של הקהילה המקצועית.
ספרו השני של עידו קדר, In Two Worlds (“בשני עולמות”), ראה אור בשפה האנגלית.