כשחזרתי לחדר שלי אחרי השיחה עם אבא, הראש שלי כאב כל כך, שלא אפשרתי לאימא שלי או לאורי להיכנס אחריי. הוצאתי את הקופסה שלי וכתבתי על פתק, “אני מפחדת למות”. אחרי שקיפלתי אותו כתבתי על פתק נוסף, “אני מפחדת לא להגיע לגן עדן”, ומאחוריו כתבתי, “יש בכלל גן עדן?” אבל אז מחקתי את זה בקשקוש שחור. זו הייתה הפעם האחרונה שבה אבא שלי ואני דיברנו על הנושא הזה, ואני המשכתי להעלות אותו רק בפתקים. לפני שנתיים הגוף של אביגיל הפסיק להגיב לטיפולים הכימותרפיים, והיא ומשפחתה מקווים שהטיפול הניסיוני החדש שהתקבלה אליו ישפר את מצבה. היא ממשיכה בשגרה ומנסה לחיות כאילו כל יום הוא יומה האחרון. היא מאזינה לשירים שבנגן ה-MP3 שלה ומחפשת תשובות, נאבקת לשמור על חיוביות ולהאמין שלכל דבר שקורה יש סיבה.
כשהיא פוגשת בגבריאל, חברו הטוב של אחיה, מתעוררות בה שאלות חדשות – למה גבריאל חזר בשאלה? מה פשר השינוי בהרגשתה כלפיו? ואיך תוכל להרשות לעצמה להתקרב אליו, לחקור ולגלות את התשובות לשאלות האלה כשעתידה מוטל בספק?
אחיה הגדול אורי מנסה להגן עליה בדרכים שהוא מכיר, אבל איך יוכל להגן עליה מפני החבר הטוב ביותר שלו? ואיזה סוד הוא מסתיר בעצמו? אביגיל רוצה יותר מלהיות מוגנת – היא מוכרחה למתוח את הגבולות של עצמה.
בעדינות ובנחישות היא חותרת לפרוץ לה דרך, והיא תמשיך לחיות כל עוד השמש זורחת ועד שהשמש תשקע.