“עד אותו לילה, שבו הסטתי את מבטי באחת, מחוץ לרכבת פנימה. מתוך השתקפותי מבעד לזגוגית הרכבת, מראה לו הורגלתי זה מכבר, הצטרפה לצללית פניי, בבואה נוספת – פנים בצלמי ובדמותי, כפי שנראיתי לפני שנים רבות.
רוח פרצים משום מקום צמררה את גווי. שפתי התחתונה רעדה. תהיתי אם אין זה אלא חזיון שווא נוסטלגי הרומז על הסתיידות כלשהי במוחי”.

שישה סיפורים קצרים הכתובים מנקודת מבט של אישה. אירועים וסצנות שונים ומגוונים בנושאם, המתארים תמונה אישית ומקורית של “האני־המספרת”, המטביעה את חותמה וקולה הנשי על הסיפורים המעוררים סקרנות ותהייה, עד לסופם המפתיע. החל מחוויותיה כבת לניצולי שואה וכלה בשני סיפורים עתידיים שצמחו מתוך המציאות הארצישראלית העכשווית. לעתים קולה של המספרת משמש שופר אזהרה נוקב , ובסיפורים אחרים בולטת הנימה הסרקסטית. כמו גם סיפור המשתף עם הקורא את התרגשותה הגואה של המספרת ואת מאווייה האימהיים.
טובה זהר, נולדה וגדלה בתל-אביב. עוסקת שנים בהוראה ובחינוך בני נוער, ובהנחיית קבוצות לכתיבה יוצרת.