נעמי המשיכה לדבר בשטף, "הנה פיניתי לך מקום. לרגע חשבתי שאתה הידיד שלי אייל, אני מחכה לו, אתם קצת דומים". הבחור הגבוה התיישב ליד נעמי, הסתכל אל הים ואמר: "אני מצטער לאכזב אותך. נעמי שמי ליאור. הים באמת מדהים, במיוחד כשמשקיפים עליו מכאן, מהמצוק הגבוה." "נכון, זה מקום מיוחד", היא הביטה בשעונה ואמרה, "כבר מאוחר ועוד מעט יתחיל להחשיך, אייל ואני נפגשים כאן פעם בשנה על הספסל הזה מול הים, למה באת לפה?"

הסיפורים הקצרים שבספר, פרי דמיונה של המחברת, נכתבו במשך תקופה ארוכה והוכנסו למגירה. זוהי אסופה מקרית של דברים שנכתבו מליבה הסוער שאינם ניכרים בה ביום־יום.

המחברת נולדה בקיבוץ, שם סיימה את לימודיה, שירתה בצבא והיום היא אימא לשלושה ילדים וסבתא לשמונה נכדים. שנים רבות עסקה בעזרה לניצולי שואה בהתנדבות. כותבת סיפורים למבוגרים ולילדים. זהו ספרה הראשון שיוצא לאור למבוגרים.