“בטח הם חשבו שאנחנו טיפשים כי אנחנו לא בבית ספר רגיל, שלא אכפת לנו מהעתיד, שאנחנו סתם עושים פוזות. אין להם מושג שלכל אחד אצלנו יש את הסיפור הדפוק שלו. אני לא מאשים אותם, למה שתשים לב שמשהו דפוק אם לא אתה נדפק?”

***

האם יש לספר את ההיסטוריה כרצף סיפורי גבורה מפורסמים, או כאוסף של מיליוני סיפורי חיים אנונימיים?

יוני אלבז התבגר בחברה שסועה המתאוששת מרצח ראש ממשלה. הוא חיכה שמלחמת לבנון השנייה תיגמר כדי שהמסיבות יחזרו, צוק איתן הפריע לו לצפות במונדיאל, ופוליטיקאים הפריעו לו להתחיל עם בנות על החוף ביום הבחירות.
סיפורו של יוני שזור בתהליכים ובאירועים שעיצבו את חייו של כל ישראלי בן התקופה. בגיל עשרים ושבע הוא מחליט לעזוב את השיכון בכפר סבא ולעבור לתל אביב כדי לטעום כמה שיותר מהחיים, להבין את מקומו בעולם ולמצוא אהבה אמיתית. או משהו כזה.

עומר דודו הוא מורה ומחנך להיסטוריה ואזרחות. תל אביבי שגדל בישוב קהילתי בשרון. מאמין שעל כל אחד למצוא את המשמעות לחייו בעצמו, מאמין שהחיים של כולנו שווים (גם של בעלי החיים), מאמין שיהיה כאן שלום ולא מאמין בפנטזיות.