“הפחד הגדול ביותר שלי הוא כשהמורה מחפשת תלמידים שיפתרו תרגילים. היא עוברת במבטה בין כולם, ואז פתאום עוצרת. היא מסתכלת דווקא עליי, והמבט שלה נראה מאיים. היא שואלת, בחצי חיוך מזלזל, ‘ומה הפתרון שלך?’ משתרר שקט, ואז היא ממשיכה לשאול, ‘את יודעת את התשובה?’ אתם בטח יודעים, או מתארים לעצמכם, מה קורה אצלי בגוף ברגעים האלה: לחץ, תחושה נוראית… הלב שלי מתחיל לדפוק חזק, לא יוצא לי קול מהגרון, ואני מפסיקה לראות וגם לשמוע. בקיצור, כל מה שאני רואה הוא מין כתם שחור מול הפרצוף שלי. רגע, שכחתי – מה הייתה השאלה של המורה? אני כבר ממש לא זוכרת ומתחילה לגמגם…”

אין אחד שלא חווה את זה! את המחשבה שאני לא מוצלח, אני לבד, לא חכם מספיק, לא שמים עליי…

אריאל משתפת אתכם במחשבותיה, ברגשותיה, בתחושותיה ובמה שאף אחד אינו מכיר ויודע לא עליה ולעיתים אף לא על עצמו. גם את החבורה שלה היא משתפת באומץ במה שהיא יודעת על עצמה, ויחד הם מגלים תגלית מפתיעה וחדשנית.

האם גם לכם יש מיליון מחשבות שמבלבלות לכם את הראש?

בואו לצלול לתוך הדפים, לנשום, לפתוח את הלב ולפגוש את אריאל. בעזרתה תכירו טוב יותר את עצמכם.

טלי חיים אזולאי כותבת ברגישות על ביקורת עצמית, על קשיים ועל תסכול. כאימא וכמטפלת בילדים ובנוער היא מבינה כמה חשוב להעביר תכנים של תודעה כדי ליצור שיח פנימי וחברתי באמצעות הקשבה, פתיחות ושיתוף המחשבות והרגשות שיש לכולנו.

טעימה מהספר

נשמתי נשימה גדולה, ועניתי: “אימא אמרה לי שאת יכולה לעזור לי עם הביקורת העצמית שלי“.

הייתי נבוכה מאוד.

“אריאל, צריך הרבה מאוד אומץ כדי לדבר על הנושא הזה. אשתדל מאוד לעזור לך.

כשאת אומרת ביקורת עצמית, למה את מתכוונת…?“

זזתי בחוסר נוחות בכורסה הפרחונית צבעונית, ובהיסוס אמרתי: “אני כל הזמן אומרת לעצמי שאני לא מצליחה בכלום“.

אמיתית הנהנה… והסתכלה בי במבט מבין.

“ומה את עוד אומרת לעצמך?“

“אמממ…“ הסתכלתי לעבר החלון, אולי כדי לאזור אומץ, ואז חלפה שם ציפור קטנה, יפה וצבעונית. הרגשתי טוב כשהסתכלתי עליה. היא נתנה לי אומץ. ואז אמרתי לעצמי, ‘נו כבר, תגידי’. נשמתי, המשכתי להביט בחלון ואמרתי…