“ביתנו בהדר היה ברחוב קטן ללא מוצא, קרוב לבית הכנסת הגדול ברחוב הרצל, שכלל שישה בניינים וביניהם חצר סלולה שבמרכזה היו שתי כיכרות קטנות. רכב שהיה נכנס לרחוב היה צריך גם לטפס בעלייה וגם להקיף את הכיכרות, שהשאירו מעט מרווח בינן לגדרות הבתים. כשהיה נכנס רכב גדול יותר, משאית או טנדר, היו בדרך כלל הנהגים טועים בהערכת המרווח ונתקעים. שמחת הילדים הייתה רבה כי מייד היינו פוסקים מכל המשחקים, מתיישבים על החומה וצופים בעניין בניסיונות הסרק של הנהגים להיחלץ. כך זה היה נמשך זמן רב, עד שמישהו מהמבוגרים חמל עליהם והלך לקרוא לשכן, שהיה בעל משאית ישנה מעודפי הצבא הבריטי וידע את רזי הניווט בחצר כדי לחלצם”.

זלמן בר צבי מספר לנו בספרו האוטוביוגרפי על חייו, החל בהולדתו במחנה העקורים בפרנקפורט, שבו אביו ואימו פותחים מסעדה, דרך ילדותו בחיפה והמשחקים עם הבת של השכנים, הַמשך בנעוריו שכללו מפגשים עם חבר קרימינל שהביאו עימם סיגריות ראשונות, ותחושת חוסר תכלית ואבדון שחלפה בזכות ההצטרפות אל “מחנות העולים”, ועד השירות הצבאי שאותו הוא מתחיל כמדריך בקורס טנקים, ממשיך כקרבי בצנחנים ומכיר את מירי, האישה שלצדו 52 שנים, וההחלטה אחר כך המשיך לשירות קבע ולנסוע להשתלמות בצרפת בתקופת מהומות הסטודנטים. אין ספק שעד כה היו לזלמן בר צבי חיים מרתקים שיכולים לספק חומר לדרמות הגדולות ביותר בספרות ובקולנוע. בלהעפיל להר המרתק, הכתוב בשפה קולחת, אנחנו מקבלים הצצה אל החיים בארץ דרך עיניו, אל חיפה של שנות ה-60, אל מלחמת ששת הימים ואל מלחמת יום כיפור.

“כמו אותם מטפסים שכבשו את האוורסט בשנות ה-50 כשלא היו שום תנאים לכך מלבד אמביציה ואמונה, כמוהם, ברגעים קשים, כשהרגשתי שאני נאבק בקשיים – כשהייתי במקומות שבקלות יכלו לשאוב אותי לדרך חיים עבריינית – ההר הזה ליווה אותי. דמיינתי את הדרך אליו, הלכתי בה, ולשמחתי היום כשאני מסתכל לאחור, אני שמח להגיד שהדרך לא אכזבה אותי. כבשתי את ההר שלי בחיים”.
שלכם, זלמן