“הדמעות זרמו כמו מברז פתוח, הגוף רעד מלחץ ומפחד. הבנתי שהסשן האלים הזה הולך להסתיים… כשאני מצונפת ומקופלת על הרצפה, זה נמוך לו מדי, אלא אם כן יבחר לבעוט… האם יבחר?…”

לגעת הוא ספר “שיפורים” – שירים וסיפורים. יחודו של הספר בכך שהוא מאגד בתוכו עשרות שירים, ולצידם האירועים והסיפורים שהולידו אותם, והיו רקע לכתיבתם. לטייל בין דפיו זה לערוך סיור לא שגרתי בעולמי הפנימי, מסע אל נבכי חיי: חוויות קצה במערכת טעונה ואלימה, פחדים ושבילי מילוט, התרגשויות קטנות מחום אנושי, החלטות כבדות משקל של אישה כבדת משקל, אהבה בפריחה ובשלכת, הכבוד הגדול למילים והתכלית… התכלית… בכל חיפושיי לא התקבעתי על דבר, למעט המסקנה הפשוטה שלגעת זו תכלית!
לגעת במבט, בשיח, בחיבוק… הפעם, מבקשת לגעת בכם דרך “שיפוריי”.
תאפשרו?

“ובעודי מסתובבת בין כל המחשבות, לפתע ראיתי אותה, נקודה קטנה וזוהרת מהבהבת בשולי הדברים, בפינה. אספתי אותה אליי באצבעי בעדינות רבה על שום שבריריותה וכמו שאלתי, ‘מי את ומה את אומרת’?
היא הביטה, עפעפה אליי במבט מנצנץ וחולמני והשיבה בקול דקיק, ‘נו, בסדר, אני אולי לא ממש מחשבה, אני נקודה למחשבה!'”

ואני? נגה בנימין, משוגעת לכתיבה שיצאה לפנסיה מוקדמת משירות הביטחון הכללי, מציירת, מגלפת, מנגנת, אבל יותר מכל, אוהבת לכתוב! המילים, האריזות קטנטנות שמחביאות בתוכן הגיגים, חוויות, רגשות, נובעות ממני כנהר שוצף על נפש צמאה כאדמת לס. אני חיה באשקלון ומודה על 53 שנותיי שחלפו ועל 67 הנותרות שבמהלכן יש לי עוד המון לחוות…

כְּשֶׁחַיִּים עָמֹק בְּתוֹךְ הָאֵין / עִם זִכָּרוֹן בּוֹעֵט מִיּוֹם הַיֵּשׁ,
כְּשֶׁקֹּר מִשְׁתַּלֵּט עַל חֹם הַקֵּן / קֶרַח יַקְפִּיא גַּם לַהֲבוֹת אֵשׁ…
לִחְיוֹת כְּמִדְבָּר, שִׁמָּמוֹן וְצִיָּה / גַּם כְּשֶׁאוֹקְיָנוֹס שׁוֹטֵף אֶת הַכֹּל,
אִם הַלֵּב לֹא נִפְתָּח לְעוֹד חֲוָיָה / יִקָּבֵר וְיִדֹּם תַּחַת עוֹד סוּפַת חוֹל…

שלכם, נגה