“הבעיה היא שמאז לא מצאתי מקום עבודה קבוע.
לא מצאתי רוגע לעצמי, אם כי עבדתי ב־21 מקומות נוספים”.

רנטה צדקה בסך הכול חיפשה עבודה, תעסוקה, פרנסה ומקום שיהיה לה מסגרת ובית שני. “אולי טעיתי, אולי הייתי תמימה, אבל עשיתי את כל מה שיכולתי”, אמרה. “אני מקווה שאנשים אחרים בגיל מבוגר לא יצטרכו לעבור את מה שאני עברתי.
הופתעתי מאוד מהיחס למבוגרים שמחפשים עבודה. לכן כתבתי את הספר, כציון דרך לאחרים”.

רנטה צדקה נולדה ברומניה, ושם סיימה את לימודיה והתמחתה ברפואת ילדים. היא הגיעה לארץ עם משפחתה בשנת 1985, והתחילה לעבוד כרופאת ילדים. גם בארץ מעולם לא הפסיקה ללמוד – היא סיימה תואר שני בבריאות הציבור באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע, קיבלה הסמכה בהתפתחות הילד מטעם הפקולטה לרפואה בתל אביב, ומאוחר יותר למדה הנדסאות כימיה ונטורופתיה בבאר שבע. נוסף על כך, השתתפה באין-ספור השתלמויות ומסגרות לימודיות שונות. בשנת 2001 עזבה את עבודתה בקופת חולים בתקוות גדולות, ולאור הידע והניסיון הרבים שצברה, חשבה שהמשרה המיוחלת היא רק צעד אחד ממנה.
אומנם היא מצאה עבודה רוב הזמן, אבל במאמצים גדולים ולא לפי ציפיותיה.

“מטרת הספר היא לעורר מודעות למכשולים שעומדים בפני עובדים מבוגרים שמגיעים למצב של חוסר אונים מול מערכות שונות, וזקוקים לעזרה מהחברה כדי לשרוד”.

בגיל 62 פרשה רנטה לגמלאות, והחליטה לתעד את המסע שלה עבור עצמה, עבור הסביבה התומכת הקרובה שלה ועבור אחרים שעלולים להגיע למצבה.
“כתבתי מכל הלב, בתקווה שהספר ייגע בלב של אחרים”.