בין הצללים של אז לאור של היום, משתרע המסע שלי כאישה, כילדה.
אף על פי שהלכתי בעמק צלמוות, אף על פי שחציתי מדבריות של אובדן ונהרות של כאב, מעולם לא איבדתי את האמונה העמוקה והיוקדת שיום אחד – יום אחד – אצא אל האור.
והינה, יצאתי לאור. אני עומדת בו, מתחממת לאורו, רוחצת בזוהרו. ובאור הזה, הבהיר והמופלא, אני מגדלת את ילדיי, מלמדת אותם להאיר לאחרים, לדעת שהם אור, לזכור תמיד – שגם אחרי הלילה החשוך ביותר, כשכל קרן אור נראית רחוקה ובלתי־אפשרית – תמיד יעלה השחר.
שמי קנצ'יוודיה, בת 47, אם לחמישה ילדים מופלאים וצלמת מקצועית. עליתי לישראל מאתיופיה בשנת 1991, נושאת עימי סיפור שהסתרתי עמוק בליבי שנים רבות.
החלטתי לפתוח את ליבי ולשתף את סיפורי מתוך הבנה עמוקה שישנם נשים, גברים וילדים רבים שנפגעו, שמישהו רמס את תמימותם והרס את עולמם – בעוד הפוגעים ממשיכים בחייהם כאילו דבר לא אירע. מחשבה זו לא נתנה לי מנוח.
אני רוצה שכל מי שנפגע ידע – אינך אשם במה שקרה לך. מי שצריך להתבייש הוא לא אתה, אלא מי שפגע בך. למרות הכאב העמוק, ביכולתנו לעשות הכול כדי לחיות חיים טובים ומלאים, כי זה מה שמגיע לנו.
אני בחרתי בחיים – בחרתי שלא אתן לאף אדם ולשום טראומה למנוע ממני לחיות באמת.
בחרו גם אתם בטוב והאמינו בכל ליבכם שיהיה טוב.

גם בחשכה העמוקה ביותר,
תמיד יש אור המחכה למי שבוחר להמשיך ללכת.