אני אוהב ספרי מסע. ספרים בהם עוברים עם הגיבור דרך גיאוגרפית ויחד עם שינוי המיקום גם עוברים שינוי נפשי. בקולנוע הרבה בימאים גולים עשו מזה תעשיה. הספר כביש 4 של Moshe Lilos הוא ספר מסע. לא סתם מסע אחד אלא כמה מסעות מקבילים. בשורה של סיפורים קצרים הוא לוקח את הקוראים למסע חייו, למסע בזמן ומסע בנפשו. הוא כותב על הכל. בלי חשבון. תוך חשיפה אישית מורכבת ומרתקת. לצד המסע הכתוב יש גם מסע מוסיקלי, כאשר לכל פרק יש שיר שלוקח אותך לאווירה והופך לפסקול של המסע. אהבתי מאוד את הספר.

את משה אני מכיר מעל 50 שנה ולכן פתחתי את כביש מספר ארבע עם קצת חששות. וגיליתי ספר שלא מבקש שיאהבו אותו אלא שיתמודדו איתו. קראתי במנות קטנות. פרק או שניים ואז לקחתי הפסקה לנשום. היו מקומות שבהם רציתי להניח את הספר בצד כי הוא פתח אצלי חדרים שאני בדרך כלל נועל. ואז חזרתי כי משהו בו דיבר אלי בלי להרים קול. משה לקח אותי למסע על כביש 4. מסע שבסופו ממתינה אמת שאפשר לחיות איתה. זה אינו וידוי לשם וידוי אלא ניסיון כן להבין, לסלוח, ולומר לילד שהיה בו וגם לנו הקוראים שמותר לכאוב ומותר לבקש אהבה. הקריאה מציבה מול הקורא מראות לא מחמיאות ולעיתים קשות, אבל בדיוק שם מתרחש הערך. המילים מלוכלכות מאבק הדרך והפלייליסט המצורף לכל פרק אינו קישוט אלא יד מונחת על הכתף כשאין עוד מה לומר. בעיני כדאי לקרוא את הספר כי הוא מזכיר איך נראית כנות שאינה מתנצלת ומחזיר את האמפתיה למרכז. כביש מספר ארבע הוא לא רק זיכרונות. זה מסע שמחזיר אותך לעצמך. לעצור בתחנה שנקראת בית. הוא מזכיר לך לחבק את הילדים בלי סיבה, להזיז את מחוג האמפתיה קצת ימינה, וגם לסלוח לעצמך על כל מה שנסע ולא חזר, על כל מה שמקולקל או נשבר, שאתה לא מיותר. צריך הרבה מאוד אומץ לכתוב ספר כזה, כל כך ישיר וחשוף ואותנטי. אני ממליץ בחום על כביש מספר 4. תקראו אותו ותנו לו לגעת. אולי תאהבו את עצמכם טיפה יותר. ואולי גם תגידו תודה על האומץ ועל התובנות שבדרך. אני בטוח שבפעם הבאה שתיסעו בכביש מספר 4, בעיקר בקטע שבין רעננה ונתניה, תראו אותו בעיניים אחרות.