לאחר קריאת ספרו של אמיר לוז, "חינוך בעידן הדיגיטלי: איזון בין טכנולוגיה אנושיות ויצירה", אני יכול לזהות שהתובנה המרכזית של הספר היא: הטכנולוגיה אינה מטרה בפני עצמה בחינוך, אלא כלי שיכול לתמוך ולהעצים תהליכי למידה כאשר משתמשים בו בצורה נכונה ומאוזנת. לוז טוען שלמרות הבטחות גדולות לאורך ההיסטוריה על מהפכות טכנולוגיות בחינוך (מהקולנוע דרך הרדיו, הטלוויזיה והמחשב), בפועל הטכנולוגיה לא חוללה מהפכה בחינוך כפי שצפו. זאת משום שהלמידה המשמעותית מתרחשת בעיקר במוחו של התלמיד ובאינטראקציה החברתית, ולא בטכנולוגיה עצמה. הספר מדגיש את חשיבותם של שלושה מרכיבים בחינוך בעידן הדיגיטלי: אוריינות דיגיטלית - היכולת להשתמש בכלים דיגיטליים בצורה יעילה וביקורתית רשתות חברתיות - כפלטפורמה להפצת ידע ויצירת קהילות למידה בינה מלאכותית - כמסייעת בתהליך היצירה והלמידה לוז רואה את תפקיד המורה כמשתנה בעידן הדיגיטלי - מ"מקור ידע" ל"מנחה תהליך הלמידה", שמתפקידו לפתח חשיבה ביקורתית, יצירתיות ומיומנויות המאה ה-21 אצל התלמידים.

הספר "חינוך בעידן הדיגיטלי" מאת אמיר לוז דן בשילוב הטכנולוגיה במערכת החינוך. הספר בוחן את ההיבטים השונים של שילוב זה, תוך התמקדות באוריינות דיגיטלית, רשתות חברתיות ובינה מלאכותית. הספר סוקר את ההתפתחויות הטכנולוגיות במערכת החינוך, החל משנות ה-80 ועד היום, ומדגיש את הצורך באיזון בין שימוש מושכל בטכנולוגיה לבין שיטות הוראה מסורתיות. המחבר טוען כי הטכנולוגיה היא כלי שיכול לתמוך בתהליכי למידה, אך אינה תחליף לאינטראקציה אנושית ולתהליכי חשיבה עמוקים.