“הנה נכנסתי לחדר, אני עטופה במחמאות, לבושה בהן. אני יודעת שאני יפה, מושכת, יש כאלו שאוהבים להשתמש במילה כוסית. אתה מופתע? אני נועזת וגם ביישנית, יש לי נפש עדינה שמתודלקת עם אש הגיהנום. תודה שנתת לי זמן להתארגן בשבילך. אל תנסה לנשק אותי, אתה תזכה לזה יותר מאוחר, אני אחליט מתי. תן לי לסגור את האור הגדול ולהדליק את מנורת הצד האדומה כדי שהחדר, יחד איתי, יעטף באפלולית”.

הייתי בשליחות, שלחתי את האישה שבי לצאת החוצה ולאסוף חוויות מסעירות, רגעי אוצר כמוסים, והיא תמיד חזרה מי שהיא – גבר אסיר תודה.

דרך געגועים לשפות ומקומות רחוקים, דרך מגע והיעדרו, בשפה קולחת ופשוטה ובאמת כואבת שאינה תמיד זוהרת, מספרת מורן על חוויותיה כטרנסג’נדרית נשית מגיל הנעורים ועד היום, ובכך נותנת קול לאלו שלרוב יושבים בצד החברה ושותקים. זהו מסע ארוטי ורגשי מלא תשוקה ונוטף סקס, חשוף, אישי ומסעיר.