שלושת המחזות המובאים בספר: “הפולשים”, “במה של וידוי” ו”השורדים”, מקיימים דיאלוג בלתי תלוי זה עם זה וכתובים בטכניקה ייחודית המשתקפת בדיאלוגים קצרים, במקצב פיוטי לא שגרתי, תוך התפתחות דרמה על-מציאותית, אוניברסלית וקיומית. הדמויות מחפשות אחר זהות, תקווה ואושר, כאשר הן שרויות בהעדר קומוניקציה, בחוסר ודאות, בחיפוש אחר תשובה, גאולה, הצלה ואהבה.

ב”הפולשים” אדי חרד מזרים לא צפויים שיגיעו לביתו. בהגיעם מתברר שהאיום הקיומי הוא גם מבפנים, מבת הזוג אמי, המזדהה עם הפולשים, אף בהקשר רומנטי, ומצטרפת לראש הארגון, המגלם ערכים לא מוסריים. אדי נותר גלמוד, אך נאמן לאמונתו ולערכיו.

ב”במה של וידוי” אדי עומד לדין בפני המלאך והשטן, פעם ער ופעם מורדם, ומתוודה על מאזן חייו לחיוב ולשלילה, לקראת גזר דינו לגן עדן או לגיהינום. לבסוף, תוך קונפליקט עם השטן, דן אותו המלאך לכף זכות בכנפי שכינתו.

ב”השורדים” אדי ואמי ממתינים להצלה נוכח איום קיומי. בין בני הזוג שוררים אי-ודאות, חוסר קומוניקציה וקונפליקטים ביחס למצילים, אך הם רואים בהם איום ודוחים את עזרתם. הם לא מצליחים להבדיל בין אמת לשקר ביחס לחוץ ומחליטים לדבוק באהבה ולהתפלל לתקווה ולהצלה אמיתית.

גדעון לפיד, יליד 1942, מחזאי ופסיכולוג חינוכי, תושב רמת השרון. עוד יצאו לאור (בהוצאת גוונים) המחזות “משחק מטורף”, “סוף הניגון”, “קול קורא מעבר לדלת” (2007), “חוזה עם השטן”, “המעגל האנושי”, “שעת אמת” (2011), “המסכה”, “המפלט”, “הנרדף” (2016). המחזה “קול קורא מעבר לדלת” הוצג בפסטיבל עכו בשנת 1986 ושודר ברדיו בשנת 1989.

“הקצב הפנימי שממנו כותב לפיד יוצר מקצב ברור ושקול בקריאה, שלעיתים מרגיש כל כך חשוף שאפשר לחוש את פעימות ליבו של המחזאי. הכתיבה החדה מצד אחד והחשופה מצד שני יוצרת כאן דיאלוגים ישירים, נקיים מתפאורה, המדלגים על המקום השכלתני ונוגעים בנקודות הרגישות הקיומיות שפועמות כמעט בכל אחד ואחת מאיתנו. לפיד ממעט בהוראות במה, הוא רוצה שהקוראים והיוצרים שמתוודעים למחזותיו ייצרו בזמן הקריאה בראשם – את התפאורה שלהם.”