אוֹי! הֵיכָן הָעֲרָבָה? הַאִם הִיא מִסְתַּתֶּרֶת? הַאִם לֹא הֲבֵאתֶם אִתְּכֶם אֶת הָעֲרָבָה?
בְּלִי הָעֲרָבָה אֵינִי יָכוֹל לְהַקִּיף אֶת הַמִּזְבֵּחַ. מַהֲרוּ לְחַפֵּשׂ אוֹתָהּ לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה מְאֻחָר מִדַּי.

כל חג סוכות עולים ארבעת המינים לבית המקדש. ללולב יש טעם אך אין ריח, להדס יש ריח ואין טעם, ולאתרוג יש ריח וטעם כאחד. רק הערבה אומללה: אין לה טעם, ואין לה ריח.
אם כן, מדוע שהלולב, ההדס והאתרוג ירצו שתצטרף אליהם? ואולי באמת צריך לוותר עליה?!
קוראי הספר יגלו שדווקא מכוח העובדה שהערבה חסרת טעם וריח, יבשה ובוכייה ערכה רב-משמעות, ובלעדיו שאר המינים לא יוכלו להגיע ליעד הנכסף!

אברהם פרסוף, עובד סוציאלי, נשוי לשירה ואב לשבעה ילדים מקסימים, עובד עם נערים ובוגרים צעירים המתמודדים עם אתגרים שונים.
הָעֲרָבָה הַבּוֹכִיָּה, ספר הביכורים שלו, מבטא את שלמד מרבותיו, מעמיתיו למקצוע ומהנערים והבוגרים הצעירים שאיתם זכה לעבוד במהלך השנים: בעזרת מבט מעמיק נוכל, בעזרת ה’, לראות איך אותו קושי או מגבלה שעימם נולדנו הם לא רק מקור להתמודדות ולאתגר, אלא גם נקודת אור ומקור להשראה לנו ולחברה כולה.
הרגע שבו אנחנו חשים כמו ערבה בוכייה לא פחות חשוב מהתקופות שבהן אנחנו רואים את עצמנו כלולב, כהדס או כאתרוג. עצם המאמצים להגיע ליעד, ואפילו עצם הרצון להעפיל לגבהים, בלתי נפרדים ממי שאנחנו וממה שאנחנו מקרינים ומאירים על סביבתנו.