היא שכחה את הפרטים ורק בשבת אחריה נזכרה.
אבל שבוע נוסף חלף עד שחברתה שאלה, “נו, הוא התקשר?”
“לא,” ענתה ועלה בה כעס פתאומי, שכבה שטוחה שיושבת על עצב עמוק.
“הוא לא התקשר, איזה חוצפן!”
“את יודעת למה לא התקשר?” שאלה אותה ברוך.
“למה באמת?!”
“כי לא נתת לו את מספר הטלפון שלך! את היא זו שלקחה את שלו. הבטחת שתתקשרי.”
היא יצאה שכחנית וגם קצת שקרנית, וגם לא היה לה נעים להודות שהשליכה את המספר לפח.
“תני לו את המספר שלי כשתראי אותו בפעם הבאה.”
וכך היה.
אחרי כמה ימים, באחד הערבים, הוא התקשר והתעניין בשלומה.
השיחה הייתה קצרה. הוא אמר שהוא לא אוהב לשוחח בטלפון ארוכות, והם קבעו להיפגש באחד הברים הפזורים על החוף.
הפעם השיחה קלחה…

הסיפור שלפניכם הוא למעשה השתרגות בין יומן אותנטי שכתבה אימא צעירה לילדיה, על כל קורותיהם מזמן שנולדו ובשנותיהם הראשונות, ובין רומן שחוותה אותה אימא כעבור שנים אחדות, עם מי שעתיד להיות חברה לחיים.
זהו ספר יוצא דופן המעניק הצצה כנה לשני סיפורי אהבה; האחד משקף אהבה ללא תנאים, והאחר משקף אהבה בוגרת – שניהם יחד יוצרים הסדרים של אהבה.

נטע פיטקובסקי, ילידת 1976. אימא לשניים, מתגוררת בהוד השרון. שימשה בעברה חוקרת פרטית, כתבת פלילים וברמנית, והיום מנהלת קליניקה של רפואה טבעית. זהו ספר הביכורים שלה.