“יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁעָמַדְתִּי כָּרָגִיל עַל הַשֻּׁלְחָן, קִבַּלְתִּי מַכָּה חֲזָקָה.
מִישֶׁהוּ נִשְׁעַן עָלַי בְּטָעוּת, הִתְנַדְנַדְתִּי וְנָפַלְתִּי עַל הָרִצְפָּה.
אֲנִי לֹא זוֹכֵר מָה קָרָה אַחַר כָּךְ כִּי פִּתְאוֹם הַכֹּל הָיָה שָׁחֹר וְלֹא הִרְגַּשְׁתִּי כְּלוּם.
הֵם הִסְתַּכְּלוּ סָבִיב, הִתְפַּלַּלְתִּי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתִי וְ…”

הַמַּחְשֵׁב הַקָּטָן מסופר מנקודת מבטו של מחשב קטן, המרגיש חלק מהמשפחה עד שנשלח לתיקון ומתקבל בחיק משפחה חדשה, לידיה האוהבות של פז הקטנה.

מנשה רחמים, נשוי ואב לאור ופז המדהימים שאוהבים מאוד לקרוא ספרים. במהלך הקורונה נכנסתי לבידוד והחלטתי לכתוב לילדיי. הקראתי לילדים את הספר מעבר לדלת הבידוד והם התרגשו ונהנו. לפעמים משהו קטן ואישי יכול להיות כל עולמם של הילדים.