“מרגישה שיום אחד אצטרך לקלף את כל שכבות ההגנה שלבשתי ולהסתכל אל תוך תוכו של הפצע, לבכות מול ציור דומע, לכאוב מול טקסט שנכתב, לחיות את המציאות המסובכת ואף לאוורר אותה מול כל אהוביי, גם אם ייקח להם רגע להבין שאינם יכולים להבין. להרשות לעצמי לעיתים לבכות בתוך החיים ולצידם ואולי ללמד אותי ואת העולם שאין דבר שלם יותר מכאב שבור”.

ברגע אחד של יום אביבי החיים השתנו…
מה קורה כאשר צריך ללמוד ללכת מחדש בשבילים המוכרים?
הכאב הלא נראה נכתב בעקבות תאונת דריסה שעברה טלי עוזיאל שבוע לאחר יום הולדתה ה-57, בזמן שצעדה על המדרכה ליד הבית עם שתי נכדותיה הקטנות.
הספר משתף בחוויות מאירוע הדריסה, בהתמודדות עם הפציעה ועם הכאבים, במפגשים השונים שהזדמנו לפתחה ובחיים שאחרי התאונה. הספר מכיל פרטים אמיתיים לצד פרטים שהוספו מן הדמיון.

טלי עוזיאל, אמא לשלושה וסבתא לתשעה, גדלה רוב ילדותה בירושלים ומתגוררת ביישוב יודפת שבגליל. בעברה עבדה בטכניון כמהנדסת מחשבים ולאחר יציאתה לפנסיה למדה טיפול בעזרת בעלי חיים. אל הכתיבה התוודעה בסביבות גיל ה-40; תחילה נכתבו להם שירים, ולאחר שהשתתפה בסדנאות כתיבה עם נורית זרחי ועם בוריס זיידמן, נוספו גם סיפורים קצרים. ספרה הראשון “לפעמים אני חושבת מילים” הכיל חלק מסיפורים ושירים אלה.
הכאב הלא נראה הוא ספרה הראשון באורך מלא.

“חייב לומר לך שספרך ליווה אותי כמה ימים בהתרגשות עזה. כתיבתך כה רגישה ויחד עם זאת
מלאה עוצמה. סחררת אותי במסע הקשה ומעורר ההשראה שעברת”.
(יותם שווימר, עורך ספרים)
“טלי יקרה לי מאוד, אני מחכה לספר. כתבת עבור כולנו שחיינו השתנו בשבריר שנייה. ואיך כתבת!!!!!… ואיך סיפרת!!!” (ברנדה טראום, אלמנת מלחמה)

“בוודאי לא קל היה לך לחיות מחדש את האירועים הקשים. צריך אומץ גדול לחזור לאותן שעות, ימים, שבועות וחודשים מטלטלים בפרטי פרטים כאלה, אבל את אדם חזק ובעל כוח חיות אדיר, כפי שמשתקף מהדברים שכתבת, וגם המקום הטוב שבו את נמצאת היום מעיד על כך”.
(אילת נגב ויהודה קורן, סופרים וקרובי משפחה)