"הוגו הרשה לעצמו לבכות. לא היה לו כוח עוד להחזיק את זה בפנים.
כולם יודעים שלא מתעסקים עם הצרפתים. חוץ מאמא.
אבל אני קמתי. שוב ושוב.
הם לא שברו אותי."

שנות העשרים במינכן. בחוץ כולם צועקים סיסמאות ומנופפים בדגלים, אך בסמטאות ובין כותלי הבית המציאות נראית אחרת לגמרי. עבור הוגו, אידה ואנה האידאולוגיות הגדולות הן רק רעש רקע. הם אינם מחפשים משמעויות נשגבות או אמת גדולה, הם פשוט מנסים לשרוד.
בעוד שהעיר כולה נסחפת אחרי הבטחות לעתיד, השלושה מוצאים את עצמם לכודים בין כוחות חסרי רחמים: מצד אחד כנופיית "הצרפתים" הרצחנית שאינה יודעת שובע, ומצד שני הכומר וילהלם, איש דת קפדן שעינו הפקוחה אינה מפספסת דבר. מעל כל אלו מרחף צילו של הדוכס, אדם מסתורי שמזכיר לכולם בכל רגע למי באמת שייך הרחוב.
זהו אינו סיפור על לקח מוסרי כבד משקל, אלא עדות חשופה על אלו שנדחקו לפינה ובחרו להשיב מלחמה.

בילדותו החל עידו טלקר לכתוב סיפורים בבית הספר במקום להקשיב למורים. כשהתבגר פיתח את כלי היצירה שלו בבית הספר לאומנויות הקול והמסך במכללת ספיר. את "הדוכס" החל לכתוב במהלך מבצע "עם כלביא". מתוך הצורך להתנתק מהמציאות המורכבת בחוץ, הוא ברא עולם חדש משלו. זהו ספרו הראשון.