אומרים שחוצפה זו מילה שקיימת רק בעברית. אם כך, הספר הזה הוא מתמודד ראוי לתואר “שיא החוצפה”. כתב אותו אדם שאין לו השכלה פורמלית באף אחד מהנושאים שמרכיבים את פרקי הספר. בפרק אחד הוא מתאר את ההיסטוריה (והפרה-היסטוריה) של המין האנושי, כאילו שכל מה שקרה מאז הוויתור על חיי הציָּיד-לַקָּט של האדם הקדמון היה רצף של טעויות שבדרך נס הצליחו להגיע ממש אתמול למצב סביר. בפרק השני הוא מסביר למה הכלכלה לא ממש מסבירה שום דבר או מסבירה לא נכון. בפרקים הבאים הוא מציג באור שונה גם את מה שמפעיל את המין האנושי, את הבעיה האקולוגית ואת הניהול ומעז לכפור בצמיחה כדבר שעל הכלכלה שלנו לשאוף אליו.
כל זה הוא רק הבסיס לשאיפה היומרנית מכול – ניסיון להסביר למה אנחנו לא מאושרים, ומה אנחנו צריכים לשנות בחיינו כדי להיות מאושרים ולחיות חיים מספקים. בין לבין הוא מסביר למה העולם האקדמי של ימינו לא יהיה זה שייתן תשובות, יורד על אופנות ניהוליות, אנשי שיווק, נהלים, אנליסטים, מחבקי עצים ופחות או יותר על כל מה שנחשב ומקובל.
הגשמה עצמית איננו ספר של איך להגיע למה-שזה-לא-יהיה ב-10, 17 או 39 צעדים. בעצם, הגשמה עצמית הוא בכלל לא ספר על איך להגיע. בסוף כולנו נגיע לקבר, והשאלה היא מה נעשה עד שנגיע לשם ואיך נמצה את חיינו עד אז. המחבר טוען שאנחנו לא עושים את זה נכון, ולכן אנחנו אומללים או לפחות לא מספיק לא אומללים.
הספר הזה לא ייתן לך את המתכון לחיות נכון, בין היתר כי הוא טוען שאין מתכון כזה או לכל הפחות אין מתכון שמתאים לכולם, וכל אחד מאיתנו צריך למצוא אצל עצמו מה מתאים לו ולהחליט מה הוא עושה עם זה ואיך. מה תיקח מהספר ומה תעשה עם זה? רק אתה אולי תדע אחרי הקריאה. ואולי לא.
יכול להיות שאפשר לתמצת את הרעיון המרכזי בכמה מילים, אבל למה להרוס את הקריאה? נסתפק בכך שנגיד שמה שאנחנו באמת צריכים זה לא כסף, לא מעמד ו – הפתעה! הפתעה! – גם לא אהבה. מה כן? בשביל זה צריך לקרוא את הספר.