‘זוגות של ניגודים’ הוא מונח שגור, נלווה ל’אחדות הניגודים’. אלא שאנו נוטים לקטלג מונחים אלה במישור הרעיוני, ורעיונות אינם החיים. המקרא חודר לעובי הקורה, נוקב את מעטפת הסגידה לרעיונות ומציב שאלה קיומית מרכזית: כיצד מתמודדים, בפועל, עם מתח הניגודים שבקיום? קריאה מדוקדקת בכתוב מציעה לנו מבט רענן שיעשיר את איכות התנהלותנו. מעקב אחרי עומק ‘דרך הניגודים’ שבתנ”ך מעלה תובנות פשוטות – ונוקבות.
כלי העיון השיטתי המוצג בספר מאפשר מבט מפתיע ומחַדֵש במקרא. הספר פורש את הקווים המנחים של הגישה ומדגים את פוריות העיון והחידוש שבו בפרשיות מקראיות מוכרות.
“גם במצב של חשכה בעולמו האישי, החברתי או העולמי – על האדם להשתדל להכניס אור וצבע. זו קריאה פשוטה בכתוב, אחרי הסרת מכשול ההבנה כאילו הענן קשור לגשם. זהו חלקו של האדם בקיום הברית”. (מתוך העיון בזוג הניגודים ‘ענן’ ו’קשת’, שהוא ה’אות’ לברית שנכרתה עם האנושות אחרי המבול.)
“מכנף הבגד ועד להצבת אתגר היעד – פסגת הקדושה (“וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים”, במדבר טו, 30).
פרשת ציצית מציעה לאדם להציב לנגד עיני רוחו, באופן מוחשי, תהליך בין ניגודים – כהשראה, להעלות את הפרטים, אף השוליים, של חייו אל המישור הנעלה ביותר שביכולתו”.
“כסיפור מיתי על תהליך הבריאה די היה בציון החידושים של היות האור ושל היווצרות היבשה. ההרחבה בעניין ההבדלות והאיחודים יוצקת מסר בעבור מאכלסי העולם המתהווה:
שאלת ההפרדה בין הניגודים ואתגר איחודם מחדש הם מהשאלות המרכזיות העומדות על הפרק מאז – ולעולם”.
“וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ” (ויקרא ב, 13) – “המלח, מכיל הניגודים, הוא התנאי ההכרחי והתמידי ליצירת ריח ניחוח, אף בהעלאת הקטורת. מצב ההפרדה של היום השני מפנה את האתגר לאדם: הוסף מלח־רוח; אל תתרשל ואל תפסיק; בלעדי פעולתך החיובית, המאחדת מחדש – החיים יוחטאו; יחסר אוויר נקי, מבושם. אתם אחראיים על כך”.
“תפנית היום השישי – המן אותו יש להכין לשבת – מכניסה מימד חדש למערך השבוע השלם. ברור כי ההתכוננות מחברת את ימי המעשה אל היום השביעי, אך בו-זמנית נוצר גם תהליך הפוך, ושני החלקים של המכלול: ימי המעשה ויום השביתה – מזינים זה את זה מבחינה מעשית וערכית”.
“החלת ספירת שבע השבתות גם על ההכנה לברית סיני אינה בגדר רעיון מעניין גרידא ואינה באה לבנות טיעון חדשני. העיסוק בנושא בכללותו, הוא שהבליט את חסרונה של חוליה זו, המתבקשת כנדבך במערך השלם: תחילתו ביסוד השבת, והוא מוביל עד הפִסגה של שנת היובל”.

מאיר חרמון הוא מוסמך האוניברסיטה העברית במחשבת ישראל ובמדע הדתות. למד גם בהרווארד. היה שליח חינוכי מטעם הסוכנות היהודית בניו זילנד. מרצה לקהל הרחב בנושאי תרבות ומחשבת ישראל ומנחה חוגי תנ”ך. עוסק גם בנגרות. חי בירושלים.
מחבר הספר סמלים בתנ”ך: עיון בתנ”ך בדרך הסמל 2012