"אימא, אני הומו," הטחתי לעברה את המילה הנוראה הזאת. לא ידעתי מה יהיה עליי; לא ידעתי אם אחטוף צעקות או סטירת לחי. לרגע העזתי להישיר אליה מבט. בתוך תוכי צעקתי לה – תגידי כבר משהו, לא חשוב מה. העיקר תגידי! והיא הביטה בי כמו אם רחמנייה, חייכה – ספק בעצב, ספק במבוכה – ואמרה לי רק משפט אחד, משפט שילווה אותי כל חיי: "אל תדאג, אנחנו נעבור את זה יחד, אתה ואני."
שמעון־עומר נולד למשפחה חרדית מיוחסת; משפחה שאצלה הרגשות קבורים עמוק בארון, ונטיות מיניות הן נושא שאין מעלים כלל. בישיבה שבה התחנך ציפו ממנו לגדולות, אך לאחר שפגש באהבה והבין מי הוא באמת, נאלץ לברוח ממנה.

שמעון ידע שעליו להתמודד עם עצמו. הוא גם ידע שעומר צריך להתעורר בתוכו כדי לנטוע אומץ בליבו; אומץ להכיר בזהותו האמיתית ולצאת איתה למסע של חייו. אף על פי שליבו נשבר בשל ההתמודדות הלא פשוטה עם בני משפחתו, הוא לא נתן לדבר להשתיק את קולו הפנימי.

הפחד אינו זר לעומר־שמעון. אך מסע החיים שלו הוא עדות להתגברותו עליו, למסירותו לעצמו ולנכונותו לחבור לאמת שבתוכו, שהיא המצפן שלו. הספר גם כי אלך בגיי נולד מתוך שליחות עמוקה; מהרצון לעזור ולתת השראה לכל מי שפוחד להתבונן פנימה אל נבכי נפשו ולקבל את עצמו – כפי שהוא עצמו עשה.

עומר טל הוא מוזיקאי, כוראוגרף ומורה בבית הספר היהודי "לאודר" בפראג, שבה הוא מתגורר זה יותר מעשור. בתקופת הקורונה, כשהעולם עצר מלכת, עומר החל לכתוב את סיפור חייו. מה שהחל ככתיבה אישית בתהליך של התבוננות פנימית, נעשה יצירה של ממש והיה בחלוף הזמן למופע יחיד מול קהל, וכעת גם לספרו הראשון.