“אני רוצה לנסוע!” סיפרתי לה. היא התבוננה בי שותקת. מבט שואל.
“אני הולכת לחפש את העקבות של סבתא שלי. את הסיפור שלה. אני רוצה לכתוב אותו, להמציא אותו מחדש. לעשות סרט!”
“סרט?!”
“אולי, נראה.”
“יש לך מספיק חומרים לסרט דוקומנטרי?!” תמהה.
“לא סרט דוקומנטרי, סרט עלילתי…”

כשחייה נעצרים ושירה מחפשת מה יהיו חייה הלאה, תחושה פנימית מכוונת אותה לנסוע רחוק מכאן כדי להתחקות אחר חייה של סבתהּ, לאסוף את מה שהיא יודעת מהסיפורים שסופרו לה, ומתוך מה שהיא משלימה בדמיונה, לעשות סרט עלילתי על חייה. שברי זיכרונות, ריחות וקולות מחייה שלה מתעוררים לחיים במהלך חיפושיה של שירה אחרי העבר של סבתא אירה וכתיבת התסריט, והם נאספים אל הסיפור השלם הבנוי כחלקי פאזל, שרק החלק האחרון בו – לכשיונח – ישלים את הספור כולו.

“עם ‘בתוך קולות’ לאירית דברת הזדמרו בי שורותיו של בורחס: ‘לעיתים בין הערביים מביטות בנו אי אלו פנים מעמקו של ראי; המגלה לנו את פנינו אנו. (‘אמנות השירה’) קולה של אירית דברת – יוצרת מקורית בעלת קול אישי וייחודי – מדבר אלינו, הקוראים, מהפנט, אוחז בנו וסוחף אותנו לצאת יחד איתה ועם הסיפור שטוותה מסע האישי הפנימי שלנו. זוהי יצירה רבת-הדהודים, ואני פסעתי בה באיטיות דרוכה וקשובה משפט אחר משפט ושורה בעקבות שורה. באיטיות רבה – ובו-זמנית – בצעדי ריקוד.”
פרופ’ אברהם שפירא (פצ’י)