תחת רגליהם כבר לא הייתה ארצם, ארץ הקודש, שניתנה להם על ידי ה’ לנצח נצחים…

הם השאירו את אדמתם שנטמאה על ידי האויב, שנגנבה על ידו מהם. כל כך הרבה לילות כימים, האמינו האנשים וקיוו ש-ה’ יעשה ברגע האחרון את מעשה החמלה, ולא ימסור אותם לידי האויב המר לאבדון. היהודים הלכו על אותה האדמה שאפשר היה בבירור לראות בה את עקבות האויב. יחידות של הצבא הרומי היו בכל מקום,  בכל רגע היה אפשר לצפות למפגש עם אחת מאלו. ואם קרה הדבר- המוות היה בלתי נמנע. גם אם היו גוברים על יחידה של רומאים אחת או שתיים, בעקבותיהם יבוא לגיון שלם.

אבל הכוח העליון מנע את המפגש, והוביל אותם אל מחוץ לארצם הקדושה. וכך שמר הכוח הזה על רבבות היהודים האלו.

הם יחזרו לכאן כאשר ה’ יקרא להם. הם בטוח יחזרו ושוב יקימו ממלכה. הם יבנו את המדינה. הם יבנו מחדש את עיר בירתם, את ירושלים. הם יבנו שוב את בית המקדש, ושם הם יהללו את ה’ עדי עד. כן, שם הם יהללו את ה’.

“בשנה הבאה בירושלים הבנויה”.