“שני טורים רגליים עטויי מדים שחורים הופיעו על כביש הגישה מעבר לעיקול. הם הלכו בסך, בסדר מופתי, בלי למהר. שני הטורים התקדמו לעבר השער, כאשר מאחוריהם הולכים ומזדחלים עוד ועוד אנשים. היה נראה שהטורים האלה אינסופיים. אלפי חיילים, עוד ועוד צעדו בסך והציפו את היישוב. מראה המסות האינסופיות הצועדות האלה היה… מטיל יראה, אין מילה אחרת”.

בקיץ 2005 החריבה מדינת ישראל את גוש קטיף במבצע עצום, שכלל עשרות אלפי חיילים ושוטרים, אל מול מחאתם של אלפי אזרחים. חצי שנה מאוחר יותר, הוחרבו בתי הקבע ביישוב עמונה בעימות אלים ומדמם. מאז, מלווים האירועים ההם והשלכותיהם את ישראל כמעט בכל יום, אולם באופן מפתיע, אין כמעט ספרות המתעדת את המאבק נגד מהלכים אלו.
בספר זה מתאר המחבר את המאבק מהזווית האישית שלו כסטודנט צעיר וכפעיל חילוני במאבק, שנוהל ברובו בידי חובשי כיפות; מדיונים אידיאולוגיים מעמיקים ועד להפגנות סוערות, מגוש קטיף בחומו הלוהט של אוגוסט ועד לפסגת עמונה הקפואה. לצד תיאור האירועים עצמם, מנסה המחבר לענות על השאלות: איך נחרבו עשרות יישובים בתוך ימים ספורים? מה היו זרמי העומק, שהזינו את המהלכים האלו ונתנו להם כוח? האם השתנה משהו מאז? וחשוב מכול – האם זה יכול לקרות שוב?

מארק לוגובסקוי, בן 39, כיום מהנדס תוכנה, נשוי, מתגורר בתל-אביב.

“פינוי גוש קטיף היה אירוע מכונן עבור רבים ברמה האישית והלאומית. הסיפור המובא כאן מכלי ראשון של צעיר שהגיע לחזק את תושבי הגוש ערב הפינוי קולח, מרגש וייגע בליבו של כל ישראלי בלי קשר לדעותיו”.
מאיר רובין, מנכ”ל “פורום קהלת”

“ספרו של לוגובסקוי הוא תרומה חשובה להיסטוריה הישראלית העכשווית – מבט נדיר מבפנים על המאבק נגד תוכנית ההתנתקות. הוא מעלה שאלות מרתקות על מהותו של אקטיביזם פוליטי בכלל.”
פרופ’ דני אורבך, החוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית

“לעיתים מרגש, לעיתים מצחיק, אבל מעל הכול – אותנטי. בכתיבה קולחת מתאר המחבר את המאבק אדיר הממדים שהתחולל כאן, ואת ההתגייסות של כל המערכות לדיכוי פוליטי ולרמיסת זכויות האדם הגדולה ביותר מאז הקמתה של ישראל. הכול מתוך נקודת מבט של פעיל אזרחי צעיר. חובת קריאה לצעירים, שלא הכירו את הימים האפלים ההם, אך גם למבוגרים שכבר הספיקו לשכוח”.
אריאל קלנר, חבר כנסת, הליכוד