החיים הם
כמו מזמרה
שחותכת בעלים,
שוב ושוב
מפתיעה.
הצמח –
חסר אונים מולה,

ובכל זאת
הוא פורח ומלבלב –
רק לפעמים
כואב לו בלב.

(מתוך “לחבק הכל”)

להמציא את עצמי מחדש
ואני אינני עוד ילדה,
ללכת בתוך המים –
לא לחשוש להירטב,

להתגלגל אבל
לא לאבד את הראש,
להיאחז בקוצים
לראות קדימה
אל סוף המנהרה.

לצייר את האור
המנצנץ
עד
שיקום על רגליו
אני חדש.

(מתוך “יציאת מצרים שלי”)

אִשָּׁה קְשׁוּרָה בְּמָקוֹם שֶׁל חֹפֶשׁ הוא ספר על כאבים, על תקווה ועל צמיחתה של אישה למרות האדמה היבשה שבתוכה ניטעה. האומץ לחשוף בשירים את הלבטים, את הבדידות, את הקשיים וגם את רגעי השמחה והשובבות מאפשר הצצה לנפש האדם המורכבת ומעודד כל איש ואישה להתגבר על מיצרי הנפש ולצאת לחופשי.

דבורה שיר מוסקוביץ פגשה בחושך כבר בילדותה, והאמון שלה בעצמה ובעולם המבוגרים נפגע אנושות. דרכה הארוכה בחיים עברה גם היא דרך תחנות נוספות של מכות חזקות ומטלטלות. למרות כל זאת היא הקימה משפחה, בנתה זוגיות וגידלה שלושה ילדים. במהלך מסעה אל מעמקי הנפש כדי לפרום את קשרי העבר צצו קרני אור וחדרו פנימה טיפין-טיפין ואלה הלכו והתחזקו ברבות השנים.