הקול של ישראל, בן שלוש וחצי, לא רוצה לצאת מהגרון. הוא מנסה לדבר, אבל חש תסכול משום שכל מה שהוא מצליח להשמיע שונה מהמחשבות שלו וממה שהתכוון לומר.

כְּשֶׁיָּצָאנוּ לֶחָצֵר
רָצִיתִי לִמְצֹא חָבֵר.
עָבַרְתִּי בֵּין כָּל הַיְּלָדִים,
כֻּלָּם הָיוּ מְאוֹד עֲסוּקִים,
נָגַעְתִּי לְאֶחָד בָּרֹאשׁ, וְהוּא קְצָת כָּעַס.
הָיִיתִי עָצוּב,
נִסִּיתִי לְהַסְבִּיר לוֹ
אֲבָל יָצָא לִי רַק אוּ…

זוהר מזור, נשואה לאיתי ואמא לשבעה ילדים, היא מדריכה פדגוגית במעונות יום ובעלת תואר שני בחינוך לגיל הרך. לבנה הקטן ישראל יש לקות, אפרקסיה ורבלית, שמפריעה לו להפיק צלילים ולדבר בקולו, והוא מביע את עצמו בשפת הסימנים. הספר מתאר את התסכול שישראל מרגיש כשאין לו דרך להסביר לסביבה מה הוא רוצה. בסוף הסיפור הפתרון עדיין לא מושלם, לכל מי שרוצה להבין את ישראל יש משימה…

שרה לנסמן, שתרגמה את הספר לשפת הסימנים, היא אחראית לתחום שפת הסימנים הישראלית במשרד החינוך(כו”ח, כבדי שמיעה וחירשים) ודוקטורנטית לסוציולינגוויסטיקה ובלשנות של שפות סימנים. בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני במחקר שפות סימנים מאוניברסיטת פרסטון, בריטניה.