נאבקת וצומחת, נשברת ומתאחה מחדש –
כל חיי ניסיתי לעבד שכול:
לא על מישהו שמת, אלא על אמא שחיה.

אמא שלי לא גירשה את המכשפה שגרה בארון.
אמא שלי כן לקחה אותי למרפאה, לטפל בפריקות הכתף שהיא עצמה גרמה לי.
אמא שלי אף פעם לא חגגה לי יום הולדת.
אמא שלי הלבישה אותי כמו בובה, אבל לא הרשתה לי לקרוא לה "אמא".
אמא שלי הסתירה את קיומי, החביאה אותי לעיתים בחדר סגור, ומעולם לא הסתכלה לי בעיניים.
אמא שלי ישבה שבעה כשילדי הראשון צמח בתוכי.
אמא שלי נעלמה לחלוטין מחיי כשבכורי ידע להגות את המילה "סבתא".

זהו מסע של ייאוש ואכזבה, של חלומות ותקווה, בתוך מערכת יחסים בין אמא לבת. מסע מזעם, טינה ושבר, עד היכולת לחמול.
רסיסי זיכרונות של ילדה שהוחבאה וקולה הושתק, מתגבשים למראָה, שדרכה נחשפת הפתולוגיה של משפחה נורמטיבית לכאורה.

"אמא –
איבדת אותי למענך
ומצאתיך למעני."