מזה שנים רבות מרצה רוני קידר, חברת מושב נתיב העשרה, בפני קהלים מגוונים בארץ ובעולם ומספרת את סיפורה. בהרצאותיה, מסבירה רוני, ילידת אנגליה, מה הביא אותה לישראל, ודווקא לגבול רצועת עזה, ובד בבד, להיות פעילת שלום המאמינה בזכותו של עם אחר לחיות בארץ הזאת, לצידנו.
במשך שנים שאלו שומעיה של רוני מדוע אינה מעלה את סיפורה על הכתב, עד שלבסוף, ממש ערב השבעה באוקטובר, השלימה את המשימה.

בספרה, היא מספרת על ילדותה ונעוריה בחיק משפחתה בלונדון, על נישואיה ועל אימהותה, ועל החוויות המכוננות שעיצבו את תפיסת עולמה ואת ה”אני מאמין” הייחודי שלה – החל מההתיישבות בפתחת רפיח בעקבות בעלה, דרך הפינוי הטראומתי במסגרת הסכם השלום עם מצרים, המעבר לחוליות זיקים שמצפון רצועת עזה והקמת נתיב העשרה המחודש. חלק חשוב בסיפורה מוקדש לחמש שנות חייה עם משפחתה במצרים, כאשר בעלה עובדיה מונה לנספח החקלאות הישראלי בקהיר. בשנים מעצבות אלה התוודעה לראשונה לנרטיב של העם הפלסטיני והגיעה להכרה כי רק דיאלוג עם הצד השני ינצח את האלימות.

משנת 2008, פועלת רוני למען שינוי המציאות בארץ לטובת שני העמים החיים משני צדי הגבול, דרך ארגונים כמו “קול אחר”, “הדרך להחלמה” ו”נשים עושות שלום”.

על מתקפת ה-7 באוקטובר, שהתרחשה לאחר חתימת הספר, ועל כל מה שאירע לה, למשפחתה ולקהילתה מאז, מספרת רוני באפילוג מצמרר שאינו משאיר עין יבשה. למרות שהמתקפה זעזעה את נשמתה, את גופה, את חייה ואת חיי משפחתה וטלטלה את קהילתה ואת תפיסותיה המוצקות, עמדתה איתנה:

“על אף כל מה שחווינו בחודשים האחרונים, הקשים ביותר בחיי, ברור לי גם עתה ש”אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת”. ברור לי עוד שדרך השלום היא הדרך היחידה בה נוכל להמשיך לחיות ולהתקיים בארצנו.
בשעות קשות וגורליות אלה נדמה לי שהמסר שאני נושאת עימי, מסר הדיאלוג, ההקשבה ושיתוף הפעולה בין בני האדם, הוא חשוב, נדרש והכרחי מאי פעם”.

רוני קידר היא אשת חינוך ומרצה, אשתו של עובדיה קידר, חקלאי ואמן, אימם של מיכל, יואל, עינת, עדי וענבל (שלושה מהם תושבי נתיב העשרה) וסבתא לשבעה- עשר נכדים ושני נינים.