“אַבָּא, לָמָּה הָרָעִים בַּסִּפּוּר אַף פַּעַם לֹא מְנַצְּחִים?”
אַבָּא לֹא עָנָה, וְעִידּוֹ חָשַׁב שֶׁהוּא לֹא הֵבִין כָּל כָּךְ אֶת הַשְּׁאֵלָה.
“בְּכָל הַסִּפּוּרִים וְהַפְּרָקִים בַּטֵּלֵוִיזְיָה הַגִּבּוֹרִים תָּמִיד מְנַצְּחִים”, הוּא הִסְבִּיר. “בָּא לִי שֶׁלִּפְעָמִים הַתַּכְסִיס שֶׁל גּוֹבְּלִין יָרֹק יַצְלִיחַ, אוֹ שֶׁמַּחַץ יְנַצֵּחַ אֶת בָּרָק בַּמֵּרוֹץ אוֹ שֶׁ…”
“יְחִידַת הַחִלּוּץ לֹא תַּצִּיל אֶת כֻּלָּם”, חִיֵּךְ אַבָּא.
“כֵּן! בְּדִיּוּק”, הִתְלַהֵב עִידּוֹ. “זֶה מְשַׁעֲמֵם שֶׁהַגִּבּוֹרִים תָּמִיד מְנַצְּחִים. אֲנִי דַּוְקָא אוֹהֵב אֶת הַנְּבָלִים”.

עידו, ילד סקרן עם דמיון עשיר, לא מוכן להשלים עם התפקיד הקבוע שממלאים הגיבורים והנבלים בסיפורים ובסרטים – איך זה הגיוני בכלל שהגיבורים הטובים אף פעם לא מפסידים? ואם הגיבורים תמיד מצילים את המצב, הנבלים לא עצובים מזה שהם מפסידים פעם אחר פעם?

כשהוא מתעורר בוקר אחד למציאות שבה כל מה שאסור – מותר וכל מה שמותר – אסור, הוא לומד שיעור חשוב על חברות, על גבולות ובעיקר על כמה חשוב להקשיב לעצמך – בדיוק כמו גיבור אמיתי.

ענבל מנור, נשוי ואב לשני בנים צמודים שכולם חושבים שהם תאומים, שדר ספורט, עיתונאי, בשלן חובב ומקריא כל לילה סיפורים לפני השינה. הגיע הזמן שאחד מהם יהיה שלו.