האם ישנם אנשים החשים כי חייהם מתארכים מעבר למה שניתן לשאת?

"…באחד מימי הקיץ הלוהטים הגיעה לצריף אחרי הליכה בשביל העפר, גופה דביק מזיעה ואבק, השתרעה על המיטה ופרצה בבכי. זאת הייתה הפעם הראשונה שבכתה מאז שהגיעה לפלשתינה.
אינני יכולה יותר, חשבה בעצב, איך אוכל להמשיך?
מה אם האהבה לא תשרוד את הסבל?"

מאותו היום שבו דרכה כף רגלה של אווה על אדמת ארץ ישראל, חלפו שמונים וארבע שנים. כיום, בגילה המופלג, אנו נחשפים לאישיותה המיוחדת, לצלילות דעתה ולתובנות העמוקות שנטמעו בה לאורך השנים.
בין סמטאות וינה האלגנטית, שדרות תל אביב הסואנות והפשטות של כפר אברהם, נפרש בפנינו סיפורה של אווה. סיפור חיים רווי קשיים, אכזבות ותקוות.
במהלך הסיפור אנו נחשפים גם לחיים לצדו של גבריאל, אהוב ליבה. מלבד אהבתם העזה, לא היה להם דבר במשותף, ואלמלא השתלשלות האירועים שהביאה את אווה לישראל, ספק אם דרכיהם היו מצטלבות אי פעם.
לאורך הדרך קשה שלא לתהות – האם אווה וגבריאל פעלו נכון? האם יכלו חייהם להיראות אחרת?

אביבה ליפשיץ, ילידת פתח-תקווה, פותחת לנו ברגישות רבה אשנב קטן לחיים הקשים, שאפיינו את ראשית ההתיישבות בארץ-ישראל. “כבר שנים שאינני תושבת העיר”, היא מספרת, “אך מפעם לפעם בהגיעי לביקור אני נוהגת לסייר במחוזותיה, ולספוג מעט מהעבר. זכורים לי הצריפים הקטנים, שהכילו בתוכם משפחות שלמות, שבילי העפר לפני סלילתם לכבישים, הסוסים הרתומים לעגלה וקול העגלון המכריז על מרכולתו. אלו היו חיים צנועים, שאיפות אחרות, והמון תקווה.”