fbpx

מלחמת השלהבות

שלהבת, תלמידה בכיתה ו', גאה מאוד בשם שאימה נתנה לה בלידתה.
אל הכיתה מגיעה תלמידה חדשה, שגם שמה שלהבת, ויריבות בלתי נמנעת פורצת בין שתי השלהבות, המתעצמת וגוברת בכל פעילות בבית הספר או מחוצה לו.
היריבות מפלגת את הכיתה למחנות, והשאלה היא מה יקרה בהצגה שתעלה הכיתה במסיבת חנוכה?
הספר "מלחמת השלהבות" מציג הווי יומיומי מעולמם הפרטי והחברתי של ילדים, הנמצאים ממש על הגבול שבין ילדות להתבגרות. עוצמת החברות, הרסנות, קנאה, הרצון להיות הכי-הכי מול הצורך להיות שייך לקבוצה מזמינים את הקוראים לחשוב מה הם היו עושים וכיצד הם היו נוהגים.
רחל שלזינגר הצליחה גם הפעם לתאר את עולמם של ילדים, טרום התבגרות, בצורה מרתקת ומדויקת. זהו ספרה השלישי בנושא. ספריה הקודמים: "גברת מושלמת וזנב קטן" ו"עיר גדולה ומפתיעה".

 

טעימה מהספר

 

פרק 1

אבוי, מה שקרה ביום הראשון

"שלהבת באום", הקריאה יונית המורה את השם שלי מהרשימה הארוכה של ילדי הכיתה, לוודא שחס וחלילה אף אחד מהילדים לא שכח שהחופש הגדול הסתיים. הרמתי את היד שלי הכי גבוה שאפשר, חייכתי אליה והיא חייכה אליי, כמו תמיד.
באותו בוקר קמתי מוקדם ומיהרתי לבית הספר עם רינת, החברה הטובה שלי, כדי לתפוס מקומות ישיבה טובים בכיתה. הכיתה הייתה ריקה. הסתובבנו בין השולחנות וחיפשנו את המקום הטוב ביותר לשבת בו. קרוב לשולחן המורה לא כל כך כדאי, כי אנחנו לא רוצות שהיא תשגיח עלינו יותר מדי, ובשולחנות האחרונים יושבים בדרך כלל הגבוהים, שלא אוהבים להסתיר, אז בחרנו מקום טוב באמצע, שבו נוכל להקשיב, שבו לא נסתיר ונוכל גם לראות את כל מה שנעשה מסביב — מי צוחק ומי מפריע ומי אולי סתם כמעט נרדם.
הנחנו את התיקים ויצאנו לחצר כדי לפגוש את החברים.
"היי, שלהבת", שמעתי את יונתן קורא לי, מיהרנו אליו ואל אריאל, שעמד לידו.
"שלום", קראו תהל ושירי, שהגיעו גם הן. טליה נופפה מרחוק, ואיתן הגיע בריצה, התנשף ושאל את אריאל אם אפשר לשבת לידו. הצלצול שנשמע במרחבי החצר קטע את הסיפורים שלנו על החוויות מהחופש הגדול, ומיהרנו להיכנס לכיתה ולהתיישב כל אחד במקומו.
כאשר המורה קראה "שלהבת" הרגשתי גאווה גדולה בשם שלי, שם מיוחד, כמו שאמא שלי אומרת. לכל מקום שאליו אני הולכת, אני תמיד צריכה להסביר אותו, ואז אני מספרת בהתלהבות מה שאמא שלי סיפרה לי: "לפני הרבה שנים הייתה לי חברה שמאוד אהבתי וקראו לה שלהבת. ואז החלטתי שאם תהיה לי בת אקרא לה בשם 'שלהבת', שפירושו: 'להבה של אש'". אמא שלי, כהרגלה, הוסיפה הסבר נוסף, שאולי הוא נכון ואולי היא המציאה: "נושאת שם זה היא כל הזמן בתנועה, היא נדיבה ומתחשבת ומפיצה אור סביבה".
אהבתי מאוד את ההסבר שלה, אפילו שאם להגיד את האמת, אני לא תמיד מפיצה אור. אם מישהו מעצבן אותי, יכול לעבור יום שלם עד שאני נרגעת, ואם אני גם נעלבת, לוקח לי הרבה זמן עד שאני סולחת.
את שם המשפחה שלי, באום, אני פחות מחבבת. בגללו אני כמעט ראשונה ברשימה של ילדי הכיתה המסודרת לפי סדר אותיות א'-ב'. לפעמים טוב להיות רשומה בראש הרשימה, במיוחד אם מחלקים משהו טוב או נותנים איזה תפקיד מעניין, ולילדים ששם משפחתם מתחיל באות שי"ן, הרשומים בסוף הרשימה, לא נשאר דבר. אבל אם למשל יש משימה לחפש פסוק מסוים בתנ"ך, ואליי פונים כמעט ראשונה, אז אני מצטערת שאני לא בסוף הרשימה, כי לילדים באות שי"ן יש זמן להתכונן ולחפש, ובדרך כלל עד שמגיעים אליהם המורה מתעייפת ואומרת שנמשיך בפעם אחרת.
נקישה חלשה על הדלת קטעה את קריאת השמות.
"פתוח!" קראה יונית.
הדלת נפתחה ובפתח עמדה ילדה גבוהה ומתולתלת שיער, לבושה במכנסי ג'ינס ובחולצה שעליה כתוב I am cool, שפירושו "אני מגניבה", ולצידה אימה.
"סליחה על האיחור, לא מצאנו את הכיתה", אמרה האם.
"היכנסי", הזמינה יונית את התלמידה החדשה.
בחנתי את הילדה החדשה. היא בכלל לא נראתה מבוישת או מודאגת, וגם הכיתוב שעל החולצה שלה מצא חן בעיניי. באמת מגניבה, חשבתי.
"מה שמך?" פנתה אליה יונית.
"שמי שלהבת בליץ", אמרה הילדה.
"ילדים, הכירו את התלמידה החדשה שלנו, שלהבת", פנתה המורה אל ילדי הכיתה.
הלב שלי הפסיק לפעום. כל הילדים הפנו את ראשיהם אליי וחלק מהם צחקו. הרגשתי שהפנים שלי בוערות ושהראש שלי מסתחרר ועוד מעט אתעלף. ילדה בשם שלי? השם שאמא שלי מצאה אחרי חיפוש ארוך וחשבה שהוא הכי מיוחד בעולם? השם המיוחד שלי לשתי בנות באותה הכיתה?! לא יכול להיות.
נכון שיש אצלנו בכיתה שני ילדים שקוראים להם אסי ושתי בנות שקוראים להן קרן, וכדי להבדיל ביניהם תמיד קוראים גם את האות הראשונה של שם המשפחה — קרן י' וקרן א', אסי ר' ואסי ע', אבל איך יבדילו בינינו? הרי קוראים לילדה החדשה שלהבת בליץ ולי קוראים שלהבת באום, שני שמות המשפחה מתחילים באות בי"ת, אז איך יֵדעו להבדיל בינינו?
"אולי תספרי לנו על השם המיוחד שלך", אמרה יונית.
"תמיד אני צריכה להסביר את השם המיוחד הזה", אמרה שלהבת בליץ וחייכה חיוך קטן.
אוף, זאת בדיוק התשובה שלי כששואלים אותי לשמי, חשבתי, ובתוך תוכי כעסתי.
"אמא שלי סיפרה לי," המשיכה שלהבת בליץ, "שכשנולדתי, יצאתי כל כך מהר שכמעט נפלתי מידיו של הרופא, והוא חייך ואמר בקול רם: 'מה בוער לך?' וזה הזכיר לה את השם שראתה באינטרנט, 'שלהבת אש', ואז היא החליטה שהשם שלהבת בדיוק מתאים לתינוקת שרק נולדה".
שלהבת החדשה השתתקה והביטה סביבה.
"ומאיפה את מגיעה אלינו?" שאלה יונית.
"נולדתי בארץ וכשהייתי בת שש עברנו לניו יורק. אבא שלי איש מחשבים והוא עבד בחברה גדולה ואמא שלי מורה. לפני שבועיים חזרנו לארץ".
"יש לנו עוד ילדה שקוראים לה שלהבת, וגם היא תמיד צריכה להסביר את השם שלה", קראה פתאום טליה והצביעה עליי.
לרגע הצטלבו המבטים שלנו, שלי ושלה, והרגשתי שיש בינינו משהו שאין לי עם אף ילד אחר בכיתה. להיות שותפות לאותו שם מיוחד, זה כמעט כמו להיות אחיות. אבל מהר מאוד גירשתי את המחשבה הזאת ממוחי. מה פתאום, אני בכלל לא רוצה להיות אחותה וגם לא החברה שלה. אני בכלל לא רוצה להתקרב אליה, מספיק לי שני האחים שלי, ובכלל איך אקרא למישהי אחרת בשם שלי?
"שבי ליד תהל, יש שם מקום פנוי, ובפעם אחרת תספרי לנו על בית הספר בניו יורק", אמרה יונית.
שלהבת החדשה הלכה למקומה החדש, שולחן אחד לפניי. כשהיא עברה לידי הרחתי ריח טוב של בושם באוויר.
"איזה ריח טוב", לחשה לי רינת.
"מעולם לא שמתי בושם ואמא שלי גם מעולם לא הציעה לי מהבשמים שלה. אולי באמריקה מתחילים מוקדם", לחשתי לה בחזרה.
"אני מחלקת לכם עכשיו דפים," אמרה יונית, "ציירו עליהם את 'עץ המשאלות' שלכם לקראת השנה החדשה. בתוך כל עלה כִּתבו משאלה אחת ומתחת לעץ תכתבו על משהו מעניין שקרה לכם בחופש הגדול ושאף אחד מילדי הכיתה לא יודע עליו. את הדפים נתלה על הקיר, וכך כולם ישתפו את כולם בחוויות מהחופש".
ציירתי עץ די גדול עם עלים גדולים במיוחד, שיהיה מקום להרבה מילים, והתחלתי לכתוב:
– השנה אנסה להתקבל למקהלת בית הספר
– אני מקווה שאמא שלי תרשה לי לפתוח דף בפייסבוק, אמא של רינת כבר מרשה לה
– הלוואי שגם אני אסע בחופש לניו יורק
– הלוואי ששלהבת, התלמידה החדשה, תשנה את השם שלה
מתחת לציור העץ הוספתי כמה מילים, כפי שהמורה ביקשה, על הדבר הכי משמח שקרה לי בחופש הגדול האחרון. כתבתי: נולד לי אח חדש, והוא תינוק בן חודשיים וקוראים לו יובלי והוא הכי חמוד בעולם, למרות הרעש הגדול שהוא עושה, שבגללו אנחנו לא ישנים בלילה. אמא שלי עסוקה בו במיוחד ולא כל כך שמה לב אלינו, אליי ואל אחי השני, שי.
זאת תהיה הפתעה כמעט לכל ילדי הכיתה, חשבתי והרגשתי מרוצה מאוד מעצמי.
העפתי מבט אל שלהבת השנייה וראיתי שהיא כותבת בלי להרים את ראשה מהדף.
"זאת לא חוכמה, אותה אף אחד לא מכיר וכל מה שתכתוב יהיה חדש בשבילנו", לחשתי לרינת.
אחרי שסיימנו עם "עץ המשאלות" והוספנו את שמותינו בתחתית הדף, המורה אספה את כל הדפים ותלתה על הקיר הריק, שעלה ממנו ריח סיד.
הצלצול נשמע ברחבי בית הספר, אבל אף ילד לא יצא להפסקה. כולם הצטופפו ליד הקיר והתחילו לקרוא את הבקשות של כולם. הסתכלתי על הילדים מהצד. כמעט כולם נצמדו לדף המשאלות של שלהבת החדשה. ברור, חשבתי, היא באה מאמריקה הגדולה, ויש לה סיפורים מסקרנים ומעניינים יותר מכל שאר הילדים. וגם הכיתוב על החולצה שלה — "אני מגניבה" באנגלית — בטח מצא חן בעיני כולם.
אני הפגנתי אדישות. לא ניגשתי לקיר ולא נדחקתי עם כולם. רק כשכולם יצאו לחצר, התקרבתי לאט אל הקיר ולכסנתי מבט אל "עץ המשאלות" שלה. היא איחלה לעצמה להשתלב בין ילדי הכיתה ולהיות תלמידה טובה, ומתחת לעץ כתבה על הדבר המיוחד שקרה לה: ניו יורק היא עיר ענקית, ולפני שנה, בחגיגת הסיום בבית הספר, נתקענו בפקק, וכך החמצתי את מסיבת סיום כיתה ה'. פה בישראל לא צריך הסעה, הכול קרוב וקטן.
יצאתי לחצר. שלהבת החדשה עמדה בלב החצר, וכל הילדים הקיפו אותה. היא עמדה במרכז, חייכה לכולם וענתה לכל השאלות על אמריקה הגדולה. רינת הצביעה על המילים שמודפסות על החולצה שלה, ושלהבת וכמה ילדים נוספים צחקו בהנאה.
זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שלא הצטרפתי לכולם בהפסקה הגדולה של היום הראשון לתחילת הלימודים. הסתכלתי עליהם מהצד, והרגשתי איך הלב שלי מתפוצץ. ומה איתי? מי אני? אם היא שלהבת החדשה, אז מעכשיו אני שלהבת הישנה? הלא שווה? כולם רצים אליה ומקיפים אותה, ומרוב התרגשות אף אחד לא ניגש אליי ומתעניין באח החדש שנולד לי.
"בואי, שלהבת," קראה לי רינת, "בואי תצטרפי אלינו", נופפה לי בידה וחזרה לפנות אל מעגל הילדים. אבל אני פשוט הסתובבתי בשקט וחזרתי לכיתה, אל קיר הסיפורים.
בתום הלימודים רינת ואני הלכנו כרגיל הביתה ביחד, כי אנחנו גרות בשכנות.
"היא נחמדה", אמרה רינת, וידעתי מיד שהיא מדברת על שלהבת החדשה.
הנהנתי בהסכמה.
"היא גרה באמריקה," הוסיפה רינת בהערצה, "והיא בכלל לא מתנהגת כמו תלמידה חדשה בארץ," הוסיפה רינת להלל אותה ופנתה אליי, "שמעת שיש לה מבטא אמריקאי?"
לא רציתי לענות לה, כל מה שרציתי היה להגיע הביתה מהר ולגמור את היום הנורא הזה.
"נו, איך היה היום הראשון?" שאלה אמא כאשר פתחתי את הדלת.
"גרוע", עניתי, והתיישבתי על הכיסא.
"מה קרה?" שאלה אמא בדאגה.
"הגיעה אלינו לכיתה תלמידה חדשה", אמרתי בקול חלוש.
"נו…" אמרה אמא.
"וקוראים לה שלהבת", הוספתי בלחישה.
"באמת?" אמא התפלאה, "מעניין," הוסיפה, "אז היא בטח ילדה נחמדה כמוך", חייכה אליי.
"אני לא יודעת, לא דיברתי איתה," אמרתי, "אבל כולם הקיפו אותה והזמינו אותה למשחקים וכולם קוראים לה 'שלהבת החדשה', ולי 'שלהבת הישנה'", לא התאפקתי ופרצתי בבכי.
"אבל זה רק כדי שיוכלו להבדיל ביניכן", אמרה אמא וחיבקה אותי. "את יודעת," המשיכה אמא, "כשהייתי בבית הספר היסודי גם לי בכיתה הייתה ילדה בשם שלי, מיכל. היינו חברות טובות, אבל אחר כך כל הזמן רבנו ויום אחד הפסקנו לדבר, וכשעלינו לחטיבה כבר לא היינו באותה הכיתה. הרבה שנים לא שמעתי עליה דבר", סיימה אמא את דבריה ובעיניים שלה ראיתי עצב.
בכי חלש נשמע מהחדר של יובלי, ואמא קמה ופנתה אל החדר שלו. בדרך שמעתי אותה ממלמלת לעצמה, "באמת מעניין אותי מה קרה עם מיכל גושן, איפה היא גרה היום ואם יש לה ילדים ומה היא עושה בכלל. אולי אפתח את האינטרנט ואנסה לחפש", ואז היא נעלמה בחדר של יובלי.
"אבל לך קוראים מיכל, ולא שלהבת, אין לך שם מיוחד כמו שלי!" הכרזתי בקול רם, "ואנחנו לעולם לא נהיה חברות!" קראתי.
אבל אמא כבר החזיקה את יובלי בזרועותיה ושמה אותו בעגלת הטיולים הכחולה וביקשה שאוציא אותו לטיול. הסתכלתי על אחי התינוק, שאותו אני כל כך אוהבת, עשיתי לו פרצופים ושרקתי לכיוונו, והוא התחיל להניע את ידיו ואת רגליו מרוב שמחה וחייך אליי.
יצאנו יחד אל הגינה הקרובה, כמו תמיד. מזג האוויר היה נעים והגן היה מלא בסבתות ובנכדיהן.
"בובי," רכנתי לקראתו מדי פעם, "בוב'לה שלי", שלחתי אליו נשיקות אוויר.
יונתן מהכיתה שלי, הבן שאני ממש מעריצה, התקרב אליי. "יש לי חדשות נהדרות", אמר ואפילו לא העיף מבט באחי התינוק ששכב בעגלה.
"מה?" שאלתי בסקרנות.
"הביאו כלבלבים חדשים 'לצער בעלי חיים'," הוא אמר בהתלהבות, "והיום אחר הצוהריים תהיה מסירת כלבים לאימוץ ב'גן המגינים'".
סוף-סוף הודעה משמחת. מדי יום שלישי אני ורינת ועוד ילדים מהכיתה באים לעזור ב"צער בעלי חיים". אומנם אנחנו לא ממש מתנדבים, כי הם מקבלים להתנדבות רק נערים מגיל שש-עשרה, אבל אנחנו עוזרים למתנדבים, משחקים עם הכלבלבים הקטנים ומתלווים למתנדבים בטיול עם הכלבים הגדולים. אנחנו מעניקים להם אהבה וליטופים, ממלאים כלים במים ועוזרים לסדר את הכלים במחסן.
"אז להתראות היום אחר הצוהריים", אמר יונתן והמשיך בדרכו, בלי להציץ לתוך העגלה.
נראה שבנים לא מתעניינים בתינוקות, הרהרתי.
"היי, שלהבת", שמעתי מרחוק את רינת וטליה. הן נופפו לי בידיהן, התקרבו והקיפו את העגלה של יובלי, דחקו את הראשים שלהן אל תוכה וכל אחת בתורה השמיעה למראהו קולות מתוקים ודגדגה את בטנו. "איזה מתוק!" אמרה רינת, "איזה חמוד!" קראה טליה.
חייכתי בגאווה גדולה והסתכלתי סביב כדי לבדוק אם כולם רואים איך שמפנקים את אחי התינוק, ופתאום ראיתי מרחוק את שלהבת החדשה מתקרבת אלינו ודוחפת עגלת תינוק אדומה.
"שוב פעם היא? מה, גם לה יש בבית תינוק שרק נולד?" אמרתי לרינת ולטליה בחוסר סבלנות.
"וואו! זאת בטח תינוקת, העגלה אדומה", אמרה רינת. "מוזר, למה היא לא כתבה על זה בעץ שתלינו בכיתה?" הוסיפה טליה.
"שלום, שלהבת", קראה רינת בקול רם.
"שלום, שלהבת", קראו תמר ושירי, שהגיעו גם הן לגן.

מידע נוסף

  • הוצאה לאור: ספרי ניב
  • מחבר: רחל שלזינגר
  • מספר עמודים: 92
  • דאנאקוד: 1272-702

הוספה לסל

לחצו על כפתור כדי להוסיף מוצר לעגלה

הצטרפת לרשימת התפוצה בהצלחה!

ספרי ניב ברשתות החברתיות

הוצאת ספר לאור?
התחל למכור את ספרך בחנות הספרים המקוונת המתקדמת בישראל!

  • 80% תמלוגים ממחיר מכירת הספר לסופרי ההוצאה
  • מכירת ספרים מודפסים, ספרים דיגיטליים וספרי שמע
  • הספרים הדיגיטליים וספרי השמע נתמכים באפליקציית ספרי ניב
  • חשיפה רחבה לספר שלך למשתמשי האתר והאפליקציה
  • סביבת ניהול חנות נוחה

שלום

המערכת מזהה שהינך לקוח/ה בחנות

הוצאת ספר לאור?
התחל למכור את ספרך בחנות הספרים המקוונת המתקדמת בישראל!

  • 80% תמלוגים ממחיר מכירת הספר לסופרי ההוצאה
  • מכירת ספרים מודפסים, ספרים דיגיטליים וספרי שמע
  • הספרים הדיגיטליים וספרי השמע נתמכים באפליקציית ספרי ניב
  • חשיפה רחבה לספר שלך למשתמשי האתר והאפליקציה
  • סביבת ניהול חנות נוחה

צור חשבון סופר

כבר יש לך חשבון סופר?

הוצאת ספר? מעולה!

העלה את ספרך לחנות המתקדמת בישראל והתחל למכור ספרים בקלות!

התחברות

הרשמה

דילוג לתוכן